בש"פ 1809/13 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשבתו כבית משפט לנוער (השופט אבו טהה) במ"ת 31867-02-13 מיום 7.3.13, במסגרתה הורה על שינוי תנאי שחרור העוררים למעצר בית מלא עד לקבלת תסקירים עדכניים מאת שירות המבחן.

רקע והליכים

ב.

כתב האישום המתוקן הוגש ביום 26.2.13, וכולל שני אישומים נגד העוררים (קטינים, ילידי 1996): האישום הראשון , מייחס לעוררים ולנאשם 2 (להלן: " הנאשמים ") עבירת קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין ")), ובנוסף מיוחסת לעורר 1 עבירת החזקת סכין שלא כדין (עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין); על פי כתב האישום, ביום 4.1.13, התפתחה קטטה בין קבוצת המתלוננים (ד.י., ו.ס. ו-ו.פ.) וחבריהם, לבין העורר 1, נאשם 2 וחבריהם, במהלכה נפצעו העורר 1, נאשם 2 וחבר של המתלוננים. בעקבות האירוע, ביום 27.1.13, התפתח עימות אלים נוסף בין הקבוצות, אליו הגיע העורר 1 מצויד בסכין אותה נשא שלא כדין. במהלך העימות נפצע נאשם 2 בראשו. בסמוך לעימות, קשרו העורר 1 ונאשם 2 קשר עם העורר 2 ואחרים לפצוע ולגרום חבלות חמורות למתלוננים.

ג.

האישום השני, מייחס לנאשמים עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין) וחבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין); על פי כתב האישום, בסמוך לעימות מיום 27.1.13, ובמסגרת הקשר ולשם קידומו, כשהעורר 1 מצויד בסכין והעורר 2 באבן גדולה, חברו הנאשמים ואחרים במטרה להתעמת עם ו.פ. וחבריו. לאחר שהבחינו במתלוננים, ד.י. ו-ו.ס., תקפו אותם באכזריות. כך, לפי הנחייתו של נאשם 2, הכה העורר 2 באמצעות האבן שאחז את ד.י. בראשו ופצע אותו. בעודו שרוע על הרצפה מעוצמת המכה, בעטו בו הנאשמים וחבריהם בכל חלקי גופו, ואף הטיחו אבן נוספת בראשו. בשלב כלשהו, דקר העורר 1 את ד.י. באמצעות הסכין בעכוזו. כאשר ו.ס. ניסה לעזור לחברו, דקר אותו העורר 1 מאחור בגבו. עם נפילתו ארצה, נמלטו הנאשמים וחבריהם מהמקום. ד.י. ו-ו.ס. פונו לבית החולים בעודם סובלים מחבלות קשות בכל חלקי גופם. ו.ס. אושפז בבית החולים ושוחרר בתאריך 31.1.13.

ד.

ביום 17.2.13, עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לקביעת תנאי שחרור. המשיבה טענה, כי נגד הנאשמים קיימות ראיות לכאורה למיוחס להם, וכי מעשיהם מקימים חזקת מסוכנות. ביחס לעורר 2 נטען, כי קיים יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר ינסה לשבש הליכי משפט ולהתחמק מן הדין. כמו כן, נטען כי מסוכנותו של העורר 2 מתעצמת נוכח עברו הפלילי, הכולל שתי הרשעות בגין עבירות של הפרעה לשוטרים, שבל"ר, איומים, נהיגה ללא רישיון, הפרת הוראה חוקית, רכוש ואלימות. ביום 6.2.12 הושתו על עורר זה, 10 חודשי מאסר בפועל ו-5 חודשי מאסר מותנה, לבל יעבור עבירות אלימות מסוג עוון תוך שלוש שנים מיום שחרורו (ת"פ 1067-09). ואולם, העורר 2 ביצע את העבירות נשוא תיק זה. עם זאת סברה המשיבה, כי יש להורות על שחרורם של הנאשמים, בהיותם קטינים, וזאת על אף שמעשיהם מלמדים על מסוכנותם ומקימים עילה למעצר עד תום ההליכים, וזאת בתנאי מעצר בית מלא, פיקוח, הפקדת ערבויות ועד לתום ההליכים.

החלטת בית משפט המחוזי

ה.

בדיון ביום 19.2.13, לא חלקו העוררים על קיומן של ראיות לכאורה כנגדם, אם כי בעוצמה נמוכה, וכן קיומה של עילת מעצר. בית המשפט (השופט אבו טהה) קבע, כי הוא מורה על המשך שחרורם של המשיבים בתנאים מגבילים עד לקבלת תסקירי מעצר של שירות המבחן לנוער ודיון בהם ביום 7.3.13. עוד נקבע, כי הנאשמים ישהו במעצר בית חלקי בכתובת מגוריהם בין השעות 1800-0600; נאסרה עליהם התקשרות כלשהי עם מי מהמעורבים בפרשה; ערבות צד ג' עבור כל אחד מהנאשמים, על-ידי מי מהוריו, על סך 10,000 ₪; התייצבות בשירות המבחן לנוער ולדיוני בית המשפט מלווים כל אחד במי מהוריו.

ו.

בדיון ביום 7.3.13, נדונו תסקיריהם של הנאשמים בפרשה: לגבי העורר 1 , ציין שירות המבחן, כי לא נענו פניות ומכתב לעורר והוריו, ועל כן, אין תסקיר עדכני, אלא תסקיר על רקע קודם. בית המשפט ציין, כי אף העורר והוריו לא ניסו ליצור קשר עם שירות המבחן בחלוף הזמן. כן הפר העורר 1 את התנאים המגבילים, בכך, שהגיע לדיון ללא ליווי. בתגובה טען העורר, כי אביו חולה ואמו בירושלים; לגבי העורר 2 , ציין שירות המבחן, כי אינו ממליץ על מסגרת טיפולית על רקע התרשמותם השלילית ממנו. לדבריהם, העורר לא שיתף פעולה בעבר, אינו נוטל אחריות ואינו מגלה תובנה לחומרת מצבו. משכך, סבור שירות המבחן כי קם הצורך בתכנית מקיפה יותר מזו שבאת כוח העורר 2 מבקשת בעבורו (תכנית לימודית ב"קידום לנוער" התואמת את התנאים המגבילים). בית המשפט ציין, כי העורר 2 הפר את התנאים המגבילים, בכך, שהגיע לדיון ללא ליווי. בתגובה טען העורר, כי הוא מתנצל, אך לא הבין את הוראת בית המשפט.

ז.

בסיום הדיון מיום 7.3.13 קבע בית המשפט, כי על מנת לקבל החלטה מושכלת בעניינם של העוררים יחד עם תסקירים עדכניים מאת שירות המבחן לנוער, הוא מורה בשלב ראשון על שינוי תנאי השחרור בערובה למעצר בית מלא. כן נקבע, כי שירות המבחן יערוך תסקירים עדכניים עד לדיון ביום 19.3.13, תוך שנשקלת בשנית עמדתו כלפי העורר 2, נוכח הצהרתו לשיתוף פעולה וגילו הצעיר. יצוין, כי נוכח תסקירו החיובי של נאשם 2 בתיק והמלצת שירות המבחן בעניינו, הקל בית המשפט בתנאים המגבילים לגביו.

הערר והדיון

ח.

כלפי החלטה זו הוגש (ביום 8.3.13) הערר הנוכחי במסגרתו נטען , כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו להחמיר בתנאים המגבילים, אך בשל העובדה שהגיעו לדיון ללא ליווי מי מהוריהם, וזאת ללא שינוי בנסיבות בהן ניתנה החלטתו מיום 19.2.13. לטענת העוררים, הוראת בית המשפט נועדה לוודא הגעתם של העוררים לדיון, ולא נועדה לקדם את פני המסוכנות הנשקפת מהם, שהרי הותר להם להסתובב באופן חופשי (במגבלת שעות מעצר הבית החלקי). על כן, נטען, כי ההפרה אינה תואמת את הסנקציה, ואף קם ספק לגבי מידתיות הוראת בית המשפט מיסודה, שהעוררים דאגו להתייצב לכלל הדיונים. לפיכך, התבקש בית משפט זה לקבל את הערר ולהורות על ביטול החמרת התנאים המגבילים, כך שיוותרו על כנם התנאים בהם היו מצויים העוררים ערב החלטת בית משפט קמא מיום 7.3.13. כמו כן, התבקש בית משפט זה לקיים דיון בערר עוד באותו.

ט.

ביום 8.3.13 נקבע, כי משמדובר בשינוי תנאים לעניין מעצר בית ולא במעצר מאחורי סורג ובריח, אין סיבה לקיים דיון באותו יום, והוא יתקיים ביום 10.3.13.

י.

בדיון טענה עו"ד ברוש (ללא נוכחות העוררים, שלא הגיעו מאילת) כי העורר 1 עובד לפרנסתו ולעורר 2, חרף עברו, יש נכונות טיפולית ששירות המבחן מסר כי היא מקובלת עליו, אך חזר בו. נטען כי בית המשפט ענש את העוררים על שלא באו לדיון מלווים בהוריהם, וההחלטה אינה מידתית.

יא.

בא כוח המדינה טען כי בית המשפט קבע עמדתו בעקבות התסקירים שהם "מפחידים", ולגבי עורר 2 – עברו מכביד, ומכל מקום המדובר בהכרעה עד לבירור.

הכרעה

יב.

לאחר העיון לא ראיתי להיעתר לערר. אין להקל ראש בעבירות בהן מדובר, ולכן האינטרס הציבורי הוא במיצוי הבירור, ושאלה היא אם מתחילה לא היה מקום למעצר בית מלא עד למיצוי הבירור, אולי עם חלון התאווררות בליווי מפקחים. מכל מקום, מעצר בית מלא לתקופה קצרה עד לדיון ב-19.3.13 אינו בלתי מידתי, בודאי לא באופן המצדיק התערבות; והרי לא עסקינן במעצר מאחורי סורג ובריח שמשמעותו אחרת כמובן, וישנו כל ההבדל שבעולם, מבלי להקל ראש באי נוחות שבמעצר בית. גם אם התלבטתי במקצת לגבי עורר 1, שעברו נקי, לעניין התאווררות – עובדות הפרשה כפי שתוארו אינן מצדיקות התערבות נוכח לוח הזמנים הקיים, שכן יש צורך בקביעת מפקחים ואין מקום לעסוק בכך עד לדיון הבא, שלא ירחק כאמור. זאת, מבלי שאטע כמובן מסמרות לגבי ההמשך.