בש"פ 1813/08 ג'יהאד אבו סביח נ. מדינת ישראל

1.

העורר מואשם יחד עם שני אחרים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והיזק בזדון. בית המשפט המחוזי בירושלים נעתר לבקשתה של המשיבה והורה על מעצרו של העורר, וכן על מעצרם של שני הנאשמים האחרים, עד תום ההליכים. הערר מופנה נגד החלטת המעצר.

2.

על פי האמור בכתב האישום, חבר העורר לאנשים נוספים, ביניהם שני הנאשמים האחרים. הנאשמים, כך על פי כתב האישום, הצטיידו באלות ובסכינים. הם עשו שימוש במספר כלי רכב וחסמו רכב של אחר, ששמו האני. העורר ואחד הנאשמים האחרים חבטו באמצעות האלות במכוניתו של האני וניתצו את השמשות שלה. העורר משך מן המכונית את אחייניתו של האני שישבה לצידו. בהמשך הוכה האני על ידי השלושה באמצעות אלות ואחד מבין השלושה, אין מדובר בעורר, דקר את האני בפניו וגרם לו לחתכים ארוכים וקשים. בבית המשפט המחוזי לא הייתה מחלוקת לעניין קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. השאלה אליה נדרש בית המשפט הייתה האם ראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר.

3.

בפני בית המשפט הונח תסקיר שהוכן על ידי שירות המבחן. התסקיר המליץ על שחרורו של העורר לחלופה. בתסקיר אף נאמר כי ההתרשמות היא שרמת הסיכון בכל הנוגע לעורר הינה נמוכה וכי על כן מומלץ לשחררו למעצר בית בפיקוחם של בני משפחתו. יצוין, כי לבית משפט קמא הוגש תסקיר משלים, שהצביע על הסלמה בסכסוך שעומד בבסיס האירוע נשוא כתב האישום. מסתבר, כי אחד מן הנאשמים נחבל בצורה קשה על ידי המתלונן זמן מה לפני האירוע המתואר בכתב האישום. עוד יוער, כי העורר לא הותקף בעבר על ידי המתלונן, אלא כאמור מדובר בנאשם אחר מבין השלושה שהואשמו יחדיו.

4.

דעתי היא כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו. אמנם, לעורר אין עבר פלילי וכאמור, ההמלצה של שירות המבחן הייתה כי הוא ישוחרר למעצר בית. אולם, החומרה של המעשים המתוארים בכתב האישום בולטת על פניה. העורר חבר לאחרים במטרה להתנקם במתלונן, כך נראה, על רקע אירוע קודם בו תקף המתלונן את אחד מן הנאשמים. מעשה התקיפה המשותף בוצע תוך שימוש באלות ובסכין. הגישה המקובלת בבית משפט זה לגבי מעשים כאלה היא שיש להורות על מעצר עד תום ההליכים. לא מצאתי שיש במקרה הנוכחי צידוק לסטייה מן הכלל.

5.

הערר נדחה.