בש"פ 1816/03 שלום אסייג נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בה החליט לדחות בקשה לעיון חוזר על החלטה קודמת שניתנה מכוחה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר וארבעה אחרים הוגש כתב אישום המייחס לו קשירת קשר לפשע, החזקת מקום לשם זנות וסרסרות לזנות, סחר בבני אדם וכליאת שוא, וכן חטיפה לשם חבלה או עבירת מין. על פי פרטי האישום, קשרו הנאשמים והעורר בתוכם קשר לסחור בנשים לשם העסקתן בזנות תוך שגרמו להן לעזוב את ארצן ולהגיע לישראל. הנשים הוברחו דרך גבול מצרים לאחר ששולמו עבורן סכומי כסף גדולים והן הוחזקו במכון באילת שם אולצו לעבוד על פי רוב בלא קבלת תמורה. באחד המקרים מיוחס לעורר כי אילץ בכוח את אחת הנשים שברחה לשוב למכון.

3.עם הגשת כתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים לאחר שבית המשפט בהחלטתו הראשונה מצא כי קימות ראיות לכאורה המצביעות על מידת מעורבותו הפעילה של העורר במימוש המטרה שלשמה הובאו הנשים ארצה, גם אם אין ראיות בעלות עוצמה מספקת על היותו מעורב מלכתחילה בקשר להבאתן לארץ ולרכישתן.

4.בבקשה לעיון חוזר נתבקש בית המשפט לקבוע כי ארע כרסום של ממש בראיות התביעה ויש על כן לשחרר את העורר ממעצרו.

5.עיקר הטענה בבקשה לעיון חוזר היא כי לאחר שכל הנשים העידו במשפט מסתבר כי אין ראיה שהעורר שילם או ניסה לסחור בנשים, ולפיכך לא הוכחה לגביו עבירת הסחר בנשים. לטענת בא כוח העורר, המעיין בעדויות במשפט יתרשם כי מדובר באדם בעל תפקיד שולי במערכת ההפעלה של העסק אשר שימש כנהג, ובהינתן חלקו המינורי בפרשה ביחס לאחרים, יש לשחררו בחלופת מעצר.

6.דין טענת העורר להידחות. עיון בפרוטוקול העדויות במשפט מצביע על כך שהעורר היה בעל תפקיד משמעותי במימוש הקשר הפלילי תוך שהיה שותף למעמד רכישת הנשים והעברתן לישראל דרך גבול מצרים; (פרוטוקול מ-2.10.02 עדות אוקסנה עמ' 28-29). מן הגבול נלקחו הנשים לבית העורר בירושלים (פרוטוקול 2.10.02 עמ' 30). בביתו אולצו להעמיד את גופן לבחינה. מעדויות אלה עולה בבירור שותפותו של העורר במעשי ההברחה של הנשים לארץ תוך ידיעה ברורה על מטרת הבאתן לישראל.

7.מעדויות הנשים עולה בבירור מעורבותו המלאה של העורר בהעסקת הנשים במכון (פרוטוקול 20.11.02 עמ' 16; עמ' 19; פרוטוקול מיום 9.10.02 עמ' 841; פרוטוקול מ- 2.10.02 עמ' 65, ועמ' 66-67, וכן בעמ' 67-69).

8.כן קיימת עדות בדבר מעורבות העורר בארוע בו הוחזרו למכון אגב שימוש באילוץ וכפייה שתי נשים לאחר שבקשו לברוח. על פי עדות אוקסנה, אילץ אותה העורר אגב שימוש בכח לחזור למכון (פרוטוקול 9.10.02 עמ' 106, 113).

9.העורר היה אחראי על תחום הרכב והנהיגה של המכון ובמסגרתו היו הנשים מוסעות למקומות שונים להיפגש עם לקוחות על פי הזמנתם (הודעת מנהלת סניף בדג'ט באילת מיום 24.7.02 גליון 2 שורות 12-13; עדות טפר, פרוטוקול מיום 15.1.03 עמ' 7 שורות 1-2; עמ' 22).

10.משקלן המצטבר של הראיות מצביע על מעורבות פעילה של העורר הן בשלב ההבאה והרכישה של הנשים והן לאחר מכן בשלב הפעלתן, ניצולן, ואילוצן לתת שירותי מין בכפייה.

העדויות שהובאו חורגות מגדר עיסוק בניהול מקום לשם זנות וסרסרות לזנות. הן כורכות עימן גם מעורבות בניצולן בכפייה של הנשים תוך מודעות ושיתוף פעולה בדרך רכישתן והבאתן לישראל. הראיות שהובאו במשפט עד כה אינן מצביעות על כרסום המקעקע את תשתית התביעה ואינן מאירות באור מתון יותר את חומרת עבירותיו של העורר ואת מסוכנותו לציבור. כדי שתקום עילת שחרור ממעצר לאחר שנקבע קודם לכן כי קימות ראיות לכאורה לאשמת נאשם יש להצביע על שינוי דרמטי בראיות התביעה ועל כרסום משמעותי ומהותי בהן המגיע כדי מהפך ראייתי של ממש, שאם לא כן אין לשנות מהחלטת המעצר (השווה בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל ). בענייננו לא ארע כרסום כזה.

אין מקום, איפוא, להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה יש להותיר את ההחלטה בדבר מעצר העורר עד תום ההליכים על כנה.

הערר נדחה.