פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
1822/98
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
ה
עורר:
מיכאל קסטן
נגד
המשיב
ה:
מדינת ישראל
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 19.1.98 בב"ש 326/98
שניתנה
על ידי כבוד השופט י' כהן
תאריך
הישיבה: כ"ז באדר תשנ"ח (25.3.98)
בשם
העורר: עו"ד שמואל קינן
בשם
המשיבה: עו"ד דפנה יבין
החלטה
העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת בשלושה אישומים אלה: אינוס בנסיבות מחמירות (מקרים רבים) ואיומים; חטיפה מהארץ (שני מקרים), נסיון לחטיפה מהארץ, חטיפה ממישמורת (שלושה מקרים), קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ואיומים (מקרים רבים); סחיטה באיומים בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה והדחה בעדות בנסיבות מחמירות והטרדת עד. בהחלטה ארוכה ומנומקת היטב החליט בית-משפט קמא (מפי כבוד השופט יצחק כהן) לעצור את העורר עד תום ההליכים, ועל כך הערר שלפניי.
אין ספק כי כל אחד מן האישומים המוטחים בעורר יכול שיצדיק - על דרך העיקרון - מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. כך הוא במעשי האינוס, כך הוא בפרשות החטיפה, וכך הוא בפרשת הסחיטה וההדחה בחקירה ובעדות. לכאורה, איפוא - ויותר מאשר לכאורה - צדק בית-המשפט בהחליטו לעצור את העורר עד תום ההליכים. אודה עם זאת ואתוודה, כי נתקפתי בקושי לא מעט לאחר ששמעתי את טיעוניו של בא-כוח העורר, עורך-דין שמואל קינן, ואת דבריו - דברי השלמה - של עורך-דין גדעון גורדון. זו הפעם לא התייצב עורך-דין גורדון בבית-המשפט וגלימה על שיכמו, אלא כ"ידיד קרוב": כמי שמכיר את העורר שנים רבות וכמי שהשיא לו עצה בעת שהיה בארצות-הברית.
הטעמים לאותם קשיים שתקפוני הינם אלה, שמסכת העובדות המיוחסת לעותר מעלה, אמנם, ראיות לכאורה לביצוע העבירות, ואולם דומה עלי כי לא היו אלו עבירות כמתכונתן הרגילה. ומכוון אני דברי גם לעבירות האינוס גם לעבירות החטיפה. כולנו נסכים כי עבירת אינוס הינה עבירה חמורה עד-למאוד וכי חטיפה אף-היא מן החמורות שבעבירות. יחד-עם-זאת -ולמרות זאת - קריאת החומר מעלה כי אותן עבירות נעברו בנסיבות מאוד-מאוד מיוחדות עד שהתעורר ספק בליבי אם לא ניתן להורות על חלופת מעצר לעורר, חלופה שתבטיח באורח המיטבי כי לא יחזור על מעשיו הרעים, כולם או מיקצתם. אדגיש ואומר: הנחתי היא כי נתקיימו ונתייסדו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בהאשמות המועלות נגדו, וכי אותן האשמות מעלות עילה למעצרו עד תום ההליכים. הקושי שהיציב עצמו לפניי אינו אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" (כלשון סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-). ושוב: אינני מעורר ולו לרגע-קט על החלטתו של בית-משפט קמא: לא לעניין הראיות לכאורה, לא לעניין עילת המעצר, ולענייננו-עתה - אף לא לעניין חלופת המעצר. דומה עלי עם זאת, כי ראוי להוסיף ולעיין בנושא חלופת המעצר, ואפשר ישתכנע בית-המשפט כי ניתן להנות את העורר בשיחרור מעצר.
כללם של דברים: אני מחליט לדחות את הערר תוך אימוץ החלטתו של בית-משפט קמא, למתחילתה ועד סופה. יחד-עם-זאת, אני מוסיף ומחליט להחזיר את נושא חלופת המעצר לבית-משפט קמא, כדי שיוסיף וישקול שמא בכל-זאת ניתן לשחרר את העורר ממעצר תוך הטלת תנאים כבדים על שיחרורו (כגון חיובו להתגורר דרך-קבע באילת, התייצבותו במשטרה מידי יום - ואולי כמה פעמים ביום - ערבויות כספיות כבדות וכיוצא באלה). אוסיף ואדגיש: אינני מורה לבית-משפט קמא להחליט על חלופת מעצר. אבקש כי דבריי לא יפורשו אף כרמז לכך. אלא מפאת אותם לבטים שפגשתי בדרכי, סברתי כי יהיה זה ראוי שבית-המשפט אשר העמיק ממני בחומר הראיות יוסיף וישקול אפשרות חלופת מעצר. וכאשר יחליט בית-משפט קמא - כן יהי.
היום, כ"ז באדר תשנ"ח (25.3.98)
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98018220. G01