בש"פ 1823/22 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ג'ורג' אזולאי ) מיום 8.3.2022 בפע"מ 3744-01-22, במסגרתה הוטל צו פיקוח זמני על העורר עד להכרעה בהליך בו התבקשה הוצאת צו פיקוח ומעקב למשך שנתיים נוספות.

ואלה בתמצית הנסיבות: נגד העורר הוצא ביום 16.1.2017 צו פיקוח ומעקב לארבע שנים לפי סעיף 14(א) לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: החוק ). צו זה הוארך לשנה נוספת עד ליום 16.1.2022, ופקע במועד האמור משחלפו 5 שנים ממועד הוצאת הצו לראשונה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 14(א) לחוק. המשיבה ביקשה ביום 3.1.2022 כי יוצא צו פיקוח חדש בהתאם לסעיף 14(ג) לחוק לתקופה של שנתיים, כאשר מתן צו כזה מחייב קבלת הערכת מסוכנות המלמדת " שרמת הסיכון שעבריין המין יבצע עבירת מין נוספת היא גבוהה ". העורר זומן למרכז להערכת מסוכנות עוד בנובמבר 2021, אך מסיבות הקשורות למצבו הבריאותי לא התייצב, וכתוצאה מכך לא בוצעה לו עד למועד הדיון בבית המשפט קמא הערכת מסוכנות עדכנית. רק לאחרונה, ביום 13.3.2022, התייצב העורר לבדיקה, והערכת המסוכנות העדכנית בעניינו צפויה להינתן בשבועות הקרובים. עניינו של הערר שלפניי בהחלטת בית המשפט קמא להוציא בנסיבות אלה צו פיקוח זמני עד למתן החלטה סופית בהליך.

הערר מתייחס הן לשאלת הסמכות של בית המשפט קמא להוציא צו פיקוח זמני מסוג זה, והן לשאלת אופן הפעלת שיקול הדעת, בנסיבות שבהן אין יכולת בשלב זה לקבל החלטה ביחס לבקשה להוציא צו פיקוח לתקופה שהתבקשה (להלן: צו פיקוח קבוע ), מאחר שטרם התקבלה הערכת מסוכנות עדכנית בעניינו של העורר.

ככל שמדובר בשאלת הסמכות, הרי שכבר נפסק על ידי השופט דוד מינץ בבש"פ 6718/17 פלוני נ' מדינת ישראל פסקאות 18-15 (11.9.2017), כי הסמכות להוציא צו פיקוח זמני מכוח החוק, אף על פי שאיננה נזכרת בו במפורש, נגזרת מהסמכות להוציא צו פיקוח קבוע. אמנם החלטה זו ניתנה בדן יחיד, ואולם הנימוקים המפורטים בה מקובלים עלי, וחלים אף כשמדובר בהוצאת צו פיקוח מכוח סעיף 14(ג) לחוק.

ככל שמדובר בשאלת אופן הפעלת שיקול הדעת, הרי שלא ראיתי לנכון להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא בנסיבות דנן. אציין כי מדובר בהוצאת צו פיקוח זמני לתקופה קצרה יחסית, עד לקבלת הערכת מסוכנות מעודכנת וגיבוש החלטה בבקשה על בסיסה, תוך שבית המשפט קמא נסמך לעניין זה על הנתונים שהיו בידיו ביחס לעורר אותה עת. בנסיבות אלה, אף אם ניתן היה לדאוג לרצף של צווי פיקוח, אין בכך כדי להצדיק יצירת סיכון לציבור במהלך תקופת הביניים שחלה עד לקבלת הערכת המסוכנות המעודכנת, ובהתאמה, עד לבחינת האפשרות להוציא צו פיקוח קבוע לאור ההערכה זו.

אשר על כן, הערר נדחה.