בש"פ 1826/09 מדינת ישראל נ. שמעון יעקב

בפניי שני עררים על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) מיום 15.2.2009 ומיום 25.2.2009, אשר דחה את בקשת המדינה למעצרם של המשיבים בבש"פ 1826/09 (להלן גם: המשיבים ) עד תום ההליכים המשפטיים נגדם והורה על שחרורם למעצר בית מלא. בבש"פ 1826/09 מלינה המדינה על שחרורם של המשיבים מן המעצר, ואילו בבש"פ 1854/09 מלינים המשיבים על התנאים המגבילים שנקבעו במסגרת החלופות עליהן הורה בית משפט קמא. לבקשת הצדדים הוריתי ביום 27.2.2009 על איחוד הדיון בשני העררים.

כתב האישום וההליכים בבית משפט קמא

1.

המשיבים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בכתב האישום נטען כי ביום 1.1.2009 בשעה 14:20 או בסמוך לכך, ברח' מרדכי אלקחי 410, גילו המשיבים כי לרכב שבו התכוונו לנסוע (מסוג גולף שמספרו 53-411-36) הוצמד באמצעות מגנט מטען חבלה. המשיבים פירקו את המטען מן הרכב באמצעות מוטות ברזל והותירו אותו בשיחים בצד הדרך. בשעה 21:45 באותו היום הגיעו המשיבים ברכב לצומת הרחובות שמואל מאיר ודרך חברון בירושלים. אותה עת עמד ברמזור רכב מסוג טויוטה לנד קרוזר בו נהג יוסי מלכה (להלן: המתלונן ), אשר המשיבים חשדו כי יש לו חלק בהטמנת המטען. המשיבים יצאו מרכבם, ניגשו לרכבו של המתלונן ומשכו אותו ממושב הנהג. לאחר שהוציאו את המתלונן מן הרכב הכו אותו המשיבים ודקרו אותו בפניו ובירך שמאל. כתוצאה מכך נגרם למתלונן חתך עמוק בפניו באורך של 10- 12 ס"מ

וחתך נוסף בירך שמאל באורך של 4- 5 ס"מ . עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרם של המשיבים, בהדגישה, בין היתר, כי למשיבים עבר פלילי עשיר (למשיב 1 עשרים הרשעות קודמות ואילו למשיב 2 ישנן 14 הרשעות קודמות בגינן הם אף ריצו מאסרים). כמו כן עמדה המדינה על כך שהמשיב 2 ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו בעת שהיה משוחרר למעצר בית חלקי בתיק אחר ובעודו ממתין לגזר-הדין באותו התיק. במהלך הדיון בפני בית משפט קמא המשיבים לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע לגילוי המטען ופירוקו מן הרכב, אך חלקו על קיומה של תשתית ראייתית ביחס ליתר העובדות הנטענות. בתום שמיעת הטיעונים הסכימו הצדדים כי תינתן החלטה בשאלת הראיות לכאורה, ואם ייקבע שישנן ראיות יישמעו טיעונים לעניין חלופת המעצר.

2.

בהחלטתו מיום 15.2.2009 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' יעקובי) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיבים והוסיף כי "לטענות שונות של הסנגורים ולספקות שונים שהעלו ביחס לראיות יש מקום לתת משקל, העשוי להשפיע כשתישקל השאלה אם יש מקום לשקול חלופת מעצר, אם לאו". בית המשפט קבע כי במקרה דנן קיים פסיפס של ראיות נסיבתיות לכאורה המשתלבות יחדיו, ובהן הודעותיהם של שניים מעדי התביעה שציינו נתונים ספציפיים לגבי מספרי כלי-הרכב המעורבים ולגבי זמני האירוע; מצבו הפיסי של המתלונן בשעות הסמוכות לאירועים הנ"ל; וכן הרקע, שאין לגביו מחלוקת, בדבר מציאת המטען ברכב שבו התכוונו המשיבים לנסוע. בית משפט קמא קבע אפוא כי קיימות ראיות לכאורה במידה העשויה להוביל להרשעתם של המשיבים בעבירה שיוחסה להם וכי פסיפס הראיות הנסיבתיות מתחזק בעניינו של המשיב 1 נוכח שתיקתו בחקירת המשטרה. עם זאת קבע בית משפט קמא כי קיימות חולשות מסוימות בחומר הראיות לכאורה נוכח גרסת המתלונן ואשתו; נוכח סימני השאלה שהעלו המשיבים לגבי הודעותיהם של חלק מעדי התביעה וכן נוכח מחדלים מסוימים מצד המדינה (עיכוב בהגשת חוות דעת מז"פ לגבי הסכין שבה נעשה שימוש באירוע, מחדלים מבחינת רשימת חומר החקירה ואיחור בהוצאת תעודת חיסיון). בית המשפט קבע אפוא כי הספקות האמורים העולים מחומר הראיות לכאורה יש להם

השפעה על השאלה האם יש מקום לשחרורם של המשיבים לחלופת מעצר.

3.

לאחר שנערך דיון בשאלת חלופת המעצר החליט בית משפט קמא ביום 25.2.2009 על שחרור המשיבים בתנאי מעצר בית. זאת, נוכח הקשיים שנמצאו כאמור בחומר הראיות לכאורה וכן נוכח העובדה שלא נמצא "דופי ספציפי" בחלופות המעצר שהציעו המשיבים, למעט בעניין חברתו של המשיב 1, ולא נשללה הטענה כי חלופות דומות לאלו שהוצעו כבר עמדו במבחן והוכיחו עצמן במשך תקופות ארוכות. בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא, אף ניתן לבחון את החלופות שהוצעו ללא מעורבותו של שירות המבחן. אשר על כן הורה בית המשפט על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר בתנאים אלה: לגבי המשיב 1 - מעצר בית מלא בבית הוריו בירושלים; איזוק אלקטרוני; איסור קשר עם כל המעורבים בפרשה ועם חברתו; וכן ערבויות כספיות. לגבי המשיב 2 - מעצר בית מלא בביתה של גב' רחל פרנקל, גם הוא בירושלים; איזוק אלקטרוני, איסור קשר עם כל המעורבים בפרשה וכן ערבויות כספיות. עם מתן ההחלטה עיכב בית משפט קמא את ביצועה על מנת לאפשר למדינה לערור עליה.

טענות הצדדים

4.

בש"פ 1826/09, הוא ערר המדינה, מופנה נגד ההחלטה לשחרר את המשיבים לחלופות מעצר. לטענת המדינה, קיימת נגד המשיבים תשתית ראיות לכאורה הכוללת שיחת טלפון שקיים המשיב 1 ביום האירוע בה שוחח על הנחת המטען ברכב; מזכר של השוטר יאיר כהן אשר היה עד לאירוע, רשם את מספר הרכב של המתלונן אך לא זיהה את התוקפים; עוקב מספר 50/10 שראה את חלקו האחרון של האירוע כאשר שמע קול "של פגיעת רכב ברכב" וראה רכב יונדאי של אדם בשם אריאל עטר, ג'יפ כסוף-מוזהב (שמספרו כשל מספר רכבו של המתלונן) וכן רכב גולף כחול כהה אליו צעדו במהירות שניים, אותם זיהה בתור המשיבים; וכן הודעת אריאל עטר, אשר הג'יפ שבו נסע המתלונן פגע ברכב היונדאי שלו, ואשר ראה שניים רצים מכיוון הג'יפ אל רכב גולף שעמד מאחורי הג'יפ. המדינה מוסיפה ומציינת כי בשעה 21:54 נצפה המתלונן על-ידי עוקב נוהג בג'יפ הנ"ל, בשעה 22:02 הג'יפ נצפה כשהוא ריק בחניון בית החולים שערי צדק סמוך למיון ובשעה 21:58 צולם המתלונן על-ידי מצלמות האבטחה של בית החולים כשהוא נכנס לבית החולים ו"אוחז את ראשו". המדינה מציינת כי המסמכים הרפואיים ועדויות הצוות הרפואי מצביעים על חתכים עמוקים "של סכין" ואשר נגרמו "חצי שעה עד שעה טרם קבלתו של הפצוע", בניגוד לטענת המתלונן לפיה נפל מאופנוע. עוד טוענת המדינה כי המשיבים שתקו בחקירותיהם והמשיב 2 סיפק, בנוסף, הכחשה כללית וסתמית ובאחד הימים אף סירב לצאת את בית המעצר לחקירה. לטענת המדינה, סמיכות הזמנים בין העימות הפיסי שאירע בין המתלונן למשיבים לבין הימלטותו מהם והגעתו לבית החולים יחד עם המרחק בין מקום העימות לבית החולים מותירים אפשרות סבירה אחת בלבד, ולפיה המתלונן אכן נדקר על-ידם במהלך אותו עימות. לטענתה, אף שהדבר אינו הכרחי לביסוס יסודות העבירה, מצביעות הראיות גם על המניע של המשיבים לדקירתו של המתלונן. המדינה מוסיפה וטוענת כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, אין בחוסר נכונותו של המתלונן לשתף פעולה עם המשטרה כדי להחליש את התשתית הראייתית והיא מדגישה כי רצף האירועים שולל את "גרסת האופנוע" שהועלתה על-ידו. כמו כן טוענת המדינה כי פערים מסוימים בתיאורי העדים נובעים מכך שהם עמדו במרחקים שונים מן האירוע ונחשפו לחלקים שונים ממנו והיא מוסיפה כי גם אם אירעו מחדלים בהתנהלותה אין בהם כדי לגרוע מעוצמתן של הראיות לכאורה.

המדינה מוסיפה וטוענת כי נשקף סיכון רב משחרורם של המשיבים, אשר שיספו לכאורה את פניו של המתלונן ודקרו אותו בירכו בעיבורה של עיר, לעיני עוברי אורח ברחוב ראשי בירושלים. לכך מתווסף לטענתה עברם הפלילי העשיר של המשיבים המעורים היטב בעולם העברייני ואינם מהססים לנקוט באלימות קשה. לבסוף טוענת המדינה כי אין לתת במשיבים את האמון הדרוש לצורך שחרורם לחלופת מעצר, ובוודאי שלא לחלופות שנבחרו, והיא מדגישה כי המשיב 2 ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בעודו ממתין לגזירת הדין בהליך חמור אחר.

בתגובה לטענות המדינה טוענים המשיבים כי אין כל ראיה לכך שהם ביקשו להרע למתלונן וכי כלל לא קיימת תשתית ראיות לכאורה נגדם. אשר לחלופות המוצעות נטען כי הורי המשיב 1 פיקחו עליו בחלופה קודמת מבלי שהוא הפר אותה וכי גב' רחל פרנקל היא מפקחת ראויה למשיב 2 וביצעה תפקיד זה היטב בתיק אחר במשך שנה תמימה.

5.

בבש"פ 1854/09 טוענים המשיבים כי מן הראוי היה לקבוע כי כלל אין בנמצא ראיות לכאורה להוכחת אשמתם. לטענת המשיבים, הטענה בכתב האישום לפיה הם חשדו שלמתלונן יש חלק בהטמנת המטען ברכב שבו התכוונו לנסוע היא "ניחוש במקרה הטוב והמצאה במקרה הרע שאינם מגובים כלל וכלל בראיות". לטענתם משכשלה המדינה בהוכחת המניע הרי שנשמטה הקרקע תחת כתב האישום כולו. המשיבים טוענים כי עדי התביעה מוסרים גרסה שונה בשאלות עובדתיות מהותיות, כגון מיקום כלי הרכב בזירה, השתלשלות האירוע, מיקומו ועוד. המשיבים מוסיפים וטוענים כי עוקב 50/10 ציין במפורש שלא ראה את אירוע התקיפה ולא ציין כי הבחין בסימני חבלה על פניו של המתלונן, וזאת לכאורה בסמוך לאחר אירוע התקיפה הנטען; כי השוטר יאיר כהן ציין שלא היה שימוש בסכין או במוט; וכן כי אריאל עטר, בעל הרכב שנפגע מהג'יפ של המתלונן, השיב בשלילה כאשר נשאל האם נהג הג'יפ נראה פצוע. גם עד זה לא ראה סכין או כלי חד אחר או התקוטטות בין הצדדים. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המתלונן לא מסר, בכל הודעותיו, כי הם אלה אשר פגעו בו וטען כי נפגע בעת שנפל מאופנוע. עוקב מס' 645 לא הבחין בפציעה כלשהי בפניו של המתלונן נכון לשעה 21:54, דהיינו לאחר שהמתלונן הותקף לפי הטענה על-ידי המשיבים. המשיבים מוסיפים ומציינים כי קליטתו של המתלונן על-ידי מצלמת האבטחה בכניסה לבית החולים אינה מסייעת בנקודות השנויות במחלוקת ולא הוכח כי שעון מצלמת האבטחה מכוון כדבעי. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הם לא היו האחרונים להימצא עם המתלונן וכי מעדויות עדי הראיה ברור שהמתלונן עזב את המשיבים כשהוא אינו פצוע. כמו כן טוענים המשיבים כי מן הראיות עולה שהיה אדם נוסף ברכב יחד עם המתלונן אך לא הייתה לכך כל התייחסות בחקירה. נוכח כל אלה טוענים המשיבים כי שגה בית משפט קמא בקובעו שקיימת רק חולשה בראיות לכאורה ולא קבע כי אין בנמצא ראיות לכאורה כלל, ואף שגה בנתנו משקל לשימוש שעשו בזכות השתיקה בחקירותיהם והתעלם מכך שהכחישו את המיוחס להם.

בתגובה לטענות המשיבים מפנה המדינה לעברם הפלילי הכבד של השניים וטוענת כי החלופות שהוצעו אינן ראויות, שכן בנה של גב' פרנקל הוא שנתן את מכונית הגולף למשיבים וכמו כן מחומר החקירה עולה שכאשר באו השוטרים לחקור את גב' פרנקל בנה תיאם איתה מה עליה להשיב להם.

דיון

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כולן והוספתי ושמעתי טיעונים על-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינם של שני העררים להידחות.

הראיות לכאורה בתיק דנא הן ראיות נסיבתיות וכל אחת מהן מאירה זווית שונה של האירוע ומכסה פרק זמן שונה של ההתרחשויות בו, אך אין בנמצא ראיה ישירה לכך שהמתלונן נדקר על-ידי המשיבים. מהודעת השוטר יאיר כהן שהזדמן לדרך חברון עולה כי בשעה 21:40 לערך הבחין בשני גברים (לפחות) ניגשים לג'יפ של המתלונן, מושכים אותו מן הג'יפ, מתגוששים ונאבקים עימו במה שתואר על-ידי השוטר כהן כמאבק שהוא בין קטטה ובין ויכוח מילולי, ולאחר מכן חוזרים לרכבם בריצה. ראיה

נוספת היא עדותו של עוקב 50/10, שהבחין בשעה 21:45 לערך בחלק האחרון של האירוע שתיאר השוטר כהן. העוקב הנ"ל מכיר את המשיבים. הוא שמע קול של פגיעת רכב ברכב ואז הבחין במשיבים, אותם זיהה בבירור, צועדים במהירות מכיוון הג'יפ ונכנסים אל רכב מסוג גולף בצבע כחול-כהה ולאחר מכן ראה את רכבו של המתלונן מתחיל בנסיעה. הראיה השלישית היא עדותו של אריאל עטר, בעל הרכב שבו התנגש הג'יפ של המתלונן. עטר סיפר כי לאחר שהג'יפ פגע ברכבו סימן לו נהג הג'יפ לשתוק ונסע מן המקום, והוא ראה שניים רצים מכיוון הג'יפ אל רכב הגולף שעמד מאחוריו והבין שהג'יפ ניסה לברוח מן השניים שרצו לרכב הגולף (שאת מספר הרישוי שלו רשם). קבוצה נוספת של ראיות מנותקת מזירת האירוע אם כי היא קרובה בזמן למועד התרחשותו ועניינה בדו"ח עוקב מס' 645 שראה את המתלונן נוסע בשעה 21:54 בלוויית גבר נוסף מכיוון מרכז העיר וזיהה אחר כך את רכבו חונה ריק בחניון בית החולים שערי צדק, לשם הגיע המתלונן על-פי התיעוד של מצלמות האבטחה, בשעה 21:58 כשהוא אוחז בראשו. כמו כן נכללות בקבוצת ראיות זו עדויות הצוות הרפואי מהן עולה שפציעתו של המתלונן נגרמה מדקירת סכין ולא מנפילה מאופנוע, כטענתו.

7.

הנה כי כן, הראיות לכאורה משתלבות לכדי רצף של התרחשויות האופפות את האירוע נשוא האישום ויש בהן על אף היותן נסיבתיות כדי להעמיד תשתית ראייתית לכאורית המבססת סיכוי סביר להרשעת המשיבים באישום המיוחס להם. טענת המשיבים בערר שהגישו כי תשתית זו לא הונחה כלל דינה, אפוא, להידחות. יחד עם זאת עולה בהחלט שאלה באשר לעוצמת הראיות לכאורה הקיימות במקרה דנן. אקדים ואומר כי אין מקובלת עלי בהקשר זה עמדתו של בית משפט קמא לפיה העובדה שהמתלונן סירב לשתף פעולה עם החוקרים וטען כי נפל מאופנוע גורעת מעוצמת הראיות לכאורה. בהחלט ייתכן שהמניע להצגת גירסה זו הנראית על פניה כמופרכת והנסתרת לכאורה בממצאים הרפואיים (וראו גם הודעת יוסי פיתוסי, נהגו של המתלונן, מיום 6.1.2009 שסיפר "אני יודע מאשתו של יוסי מלכה דלית שתקפו את יוסי ברמזור..."), נעוץ בכך שעל פי "קוד ההתנהגות" בעולם העברייני (אליו משתייכים המתלונן והמשיבים כאחד), אין זה נהוג להסתייע ברשויות החוק לפתרון סכסוכים.

אשר לראיות לכאורה עצמן ניתן לומר, בזהירות הנדרשת בשלב זה של ההליך, כי קיימים קשיים מסוימים המצדיקים את קביעתו של בית משפט קמא בדבר חולשת מה מבחינת עוצמת הראיות לכאורה. ראשית, לא הוכח קשר פוזיטיבי בין השיחה שביצע המשיב 1 ביום האירוע לגבי המטען שהוטמן ברכבו ובין המתלונן, וממילא אין בפנינו ראיה לכאורה היכולה לשמש כחוליה מקשרת בין מעשה העבירה המיוחס למשיבים ובין הטמנתו של אותו המטען. שנית, ובכך עיקר, העדים לאירוע (השוטר כהן והעוקב 50/10) לא ראו את המשיבים דוקרים את המתלונן, לא זיהו סכין או חפץ חד אחר בידיהם, ואף לא ראו שהמתלונן נפצע באירוע למרות שמן התמונות עולה כי נגרם לו חתך לא קטן בפניו. עוקב 50/10 ציין בהודעתו מיום 2.1.2009 כי לא ראה את אירוע התקיפה עצמו: "מהמקום בו עמדתי לא היה ניתן לראות מה שני הבחורים שהיו ליד הלנד קרוזר עושים או את האנשים שהיו בלנד קרוזר או לראות מה מתרחש מחוץ ללנד קרוזר". העוקב נשאל בשחזור "האם לאחד מהם, מהשניים האלה, כשחזרו מהלנד קרוזר לאוטו, היה משהו בידיים שלהם?" והשיב "לא הצלחתי לראות. אם זה היה משהו, הם החזיקו משהו מאוד קטן, זה לא היה גדול" (עמ' 17 לתמליל השחזור). השוטר כהן מסר בהודעתו מיום 2.1.2009 "לא ראיתי סכינים מוטות וכו' הכול היה בידיים" וחזר על כך גם בשחזור שבוצע עימו (עמ' 7 לתמליל השחזור). אריאל עטר נשאל בחקירתו מיום 6.1.2009 "האם נהג הג'יפ היה נראה פצוע?" והשיב בשלילה; וכאשר התבקש לתאר את נהג הג'יפ השיב "אני לא זוכר איך הוא נראה. ראיתי אותו לכ[מ]ה שניות כשיצאתי ראיתי אותו לשנ[י]ה ומיד הוא נעלם כך שלא יכולתי לראות אם הוא פצוע או [ל]ממש לזכור איך הוא נראה". עם זאת, הספיק עטר לראות לטענתו כי "הבן אדם שנהג בג'יפ" סימן לו לשתוק בתנועת יד כלפי פיו (לגרסת השוטר כהן, האדם שהוצא מן הג'יפ על-ידי התוקפים היה נהג הג'יפ). לכל אלה יש להוסיף את העובדה שמדו"ח המז"פ (אשר ניתן באיחור ניכר ללא כל הסבר, רק לאחר שהוריתי על קבלתו בהחלטתי מיום 1.3.2009), לא עלו ממצאים כלשהם לגבי להב הסכין שנתפסה לאחר יום ברכב בו נסעו לכאורה המשיבים. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה לכאורה כי לצד המתלונן ישב אדם נוסף בג'יפ אך נראה כי נושא זה לא נבדק במהלך החקירה. עלי להדגיש כי אין באמור לעיל כדי לשלול, בוודאי לא בשלב זה, את האפשרות שהמשיבים אכן תקפו את המתלונן במכשיר חד וגרמו לפציעתו תוך כדי העימות הפיזי שנצפה ביניהם. אולם העדויות הנזכרות לעיל אינן כוללות ראיה לכאורה פוזיטיבית וישירה לעניין זה, וכפי שכבר צוין מדובר בראיות נסיבתיות אותן יידרש בית המשפט לבחון בהליך העיקרי (לאחר שתעבורנה ב"כור ההיתוך" של החקירה הנגדית), על מנת לגבש את דעתו אם די בהן כדי להוליך מעבר לספק סביר אל המסקנה כי המשיבים הם אכן אלה שביצעו את המעשה המיוחס להם בכתב האישום.

8.

בשלב זה נראה, אפוא, כי הקשיים העולים באשר לחומר הראיות לכאורה, כמפורט לעיל, יש בהם כדי להשפיע על האיזונים הנדרשים להכרעה בשאלת מעצרם של המשיבים ובדין הורה אפוא בית משפט קמא כי יש מקום לשחרורם של המשיבים לחלופות מעצר. עם זאת, נוכח עברם הפלילי המכביד של המשיבים, נוכח העובדה שהמשיב 2 ביצע לכאורה את המיוחס לו בעודו ממתין לגזר דין בתיק אחר ובהיותו במעצר בית חלקי ונוכח המזכר מיום 9.1.2009 המתעד שיחה בין גב' פרנקל לבנה בזמן שהשוטרים סרו לביתה, נראה כי מן הראוי שחלופות המעצר עליהן הורה בית המשפט המחוזי תיבחנה על-ידי שירות המבחן, על מנת שזה יוודא את התאמתן לשמש כחלופות במקרה הנדון וכן על מנת לבחון חלופות אחרות, במידת הצורך.

9.

אשר על כן, דין העררים להידחות, בכפוף להחזרת עניינם של המשיבים לבית המשפט המחוזי לצורך קבלת תסקירים מאת שירות המבחן בעניין דיון חלופות המעצר.