בש"פ 1849/98 מדינת ישראל נ. חגי זגורי

המשיבים עומדים לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.פ. 8037/97) באישומים אלה: באישום מס' 1 מואשמים הם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה ממירה, עבירה בנשק, גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות, קבלת נכסים שהושגו בפשע. משיב מס' 1 מואשם באישום זה בשידול לביצוע העבירות הנזכרות; באישום מס' 2 מואשם משיב מס' 4 בעבירות של זילות בית-המשפט, העלבת עובד ציבור ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; באישום מס' 3 מואשם המשיב מס' 4 בעבירות של איומים וניסיון להשמדת ראיה; באישום מס' 4 מואשם המשיב מס' 2 בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

עם הגשת כתב-האישום הורה בית-המשפט על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בחלוף תשעה חודשים לאחר הגשת כתבי-האישום החליט בית-המשפט העליון להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. תשעים הימים עומדים לחלוף-לעבור ביום 31 במארס 1998, והבקשה שלפניי היא להאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים החל באותו יום.

המדובר הוא במלחמת כנופיות בבאר-שבע, והראיות לכאורה שהוצגו לפני בית-משפט קמא מעידות על המשיבים שאנשים קשוחים וקשים הם. כך, למשל, האישום הראשון בו מואשמים כל המשיבים עניינו בקשר שקשרו ביניהם (בשידולו של המשיב מס' 1) לפגוע במשפחתו של בן-כנופיה יריבה. הרקע למעשים אלה הינו מאבקי שליטה בעיסקי סמים ובתי שעשועים. וכך, המשיבים מס' 2, 3 ו4- נסעו ברכב גנוב אל-עבר ביתו של אותו יריב אשר ביקשו לפגוע במשפחתו. ברשותם של המשיבים 2, 3 ו4- היו שני אקדחים גנובים וכדורים בקניהם. כן היו המשיבים מצויידים בכובע גרב ובכפפות, כראוי למי שעומדים לעשות מעשה כפי שנתכוונו, כמסתבר, לעשות. משהגיעו בסמוך לדירתו של הנפגע-בכוח, החלו בסריקות מסביב לבית ואו-אז נעצרו בידי אנשי המשטרה. המשיב מס' 2 ברח מן המקום ונתפס לאחר-מכן. העבירות האחרות בהן מואשמים המשיבים הינן האשמות נילוות, ולא נאריך בהן.

בהחלטתו מיום 20.1.98 - היא ההחלטה בה הוארך מעצרם של המשיבים, לראשונה, בתשעים יום נוספים מעבר לתשעה חודשים - סקר חברי השופט אנגלרד את השתלשלות הדברים בעניינם של המשיבים, ואין צורך שאחזור על דברים שנאמרו. השאלה הנשאלת עתה אינה אלא אם ההצדק שנמצא לשופט אנגלרד להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, יעמוד למדינה אף עתה, בבקשתה להאריך את המעצר בעוד תשעים ימים. באי-כוח המשיבים טוענים, למותר לומר, כי גם אם היה הצדק להארכה הראשונה, תש כוחו של אותו הצדק ואין עוד כל טעם טוב להמשיך ולהאריך את המעצר. מנגד טוענת המדינה כי ההצדק ממשיך ומתקיים, וככוחו אז כן כוחו עתה להורות על מעצרם של המשיבים כבקשתה.

בסיומה של החלטתו העיר חברי השופט אנגלרד כי "המשפט התנהל עד כה בעצלתיים", ולא עוד אלא כי נראה כי תקופת ההארכה שהוא מורה עליה "לא תספיק לשם סיום ההליכים". אחרי דברים אלה מסיים חברי את החלטתו במישאלה זו: "אי לכך פונה אני לבית המשפט המחוזי בבאר שבע הדן בעניינם של המשיבים שיעשה מאמץ מיוחד כדי לסיים את משפטם של הנאשמים בהקדם האפשרי".

טוענים עתה באי-כוח המשיבים, כי בית-משפט קמא לא קיים למעשה דברים אלה, וכי בתקופת ההארכה הראשונה לא ישב בית-משפט קמא לדין אלא חמש פעמים בלבד. אם כך יימשכו הדברים וילכו, כך מוסיפים הם וטוענים, כי-אז לא יסתיים המשפט לא בתקופת ההארכה שהמדינה מבקשת עליה עתה, לא בתקופת הארכה נוספת שהמדינה, קרוב לוודאי, תבקש עליה לאחר-מכן, ואף לא בתקופת הארכה נוספת שלאחריה. ואם כך יהא, ראוי שאורה על שיחרורם של המשיבים לאלתר.

בדיקת הדברים מקרוב תלמדנו כי שני גורמים עיקריים הם המביאים להתמשכותו של המשפט: האחד מהם נעוץ בסניגוריהם של המשיבים והאחר נעוץ ביומנו של בית-המשפט. אעמוד על שני גורמים אלה, אחד לאחד, כסידרם.

אשר לגורם הראשון: השופט אנגלרד נתן את החלטתו ביום 20.1.98, ושבוע ימים לאחר-מכן - ביום 27.1.98 - נתכנסו בית-המשפט ובאי-כוח בעלי-הדין לקביעת מועדי שמיעה נוספים. בישיבה זו הציע בית-המשפט לבאי-כוח המשיבים שמונה מועדים נוספים להמשך שמיעת המשפט, והסניגורים הודיעו כי מבין אותם שמונה מועדים יכולים הם להופיע אך בשני מועדים בלבד. כך הלכו לאיבוד שישה ימים שבית-המשפט היה נכון לקבוע להמשך השמיעה.

בישיבת בית-המשפט מיום 3.3.98, החליט בית-המשפט על הוספת עשרה מועדים נוספים לישיבות, מתוכם ארבעה ימי הוכחות שלמים. באותה ישיבה בוטלה, לבקשת הסניגורים, הישיבה שנקבעה ליום 2.4.98 (אחת משתי הישיבות שנקבעו ביום 27.1.98).

כיום קבוע משפטם של המשיבים לחמישה-עשר מועדים נוספים, ומתוכם חמישה ימים שלמים.

לסיכום הגורם הראשון להתמשכות ההליכים, אומר זאת: יש לשבח את הנוהג שבית-משפט קמא מחזיק בו - נוהג מקובל בבתי-המשפט - ולפיו קובע בית-משפט מועדי שמיעה בתיאום עם הסניגורים. "נפתח יומנים" אומר השופט, וכך נקבעים מועדי שמיעה בתיאום בין בית-המשפט לבין הסניגורים. אולם דומה כי נוהג יפה זה עוצמתו מתפוגגת ונעלמת מקום שבית-משפט מקנה לסניגורים זכות ויטו על מועדי משפט. קשה בעיניי, למשל, שבית-משפט יציע שמונה מועדים להמשך שמיעתו של משפט, ומתוכם לא יישמע המשפט אלא במועד אחד בלבד (כפי שאירע בענייננו). אינני מכיר את הנוהג בעולם הגדול, ואולם על דרך ההילוך לאחור אומר, כי משעומדים אנו על התקלה הגדולה ש"תיאום יומנים" מביא בעקבותיו, דומני כי שומה עלינו לחשב דרכינו מתחילתן באשר לחשיבות שיש ליתן לעיסוקיהם של סניגורים במשפטים אחרים. יתר-על-כן: אני מתקשה לקבל כי סניגורים יסרבו לקבוע מועדי שמיעה - אך באשר עסוקים הם במשפטים אחרים - ובבוא היום עומדים הם וטוענים נגד התמשכות המשפט. המשפטן האנגלי יאמר כי “it sounds very ill” לשמוע מפיו של סניגור טענה על התמשכות משפט, מקום שאותו סניגור תורם באורח מאסיבי לכך שהמשפט מתמשך והולך. אני ער לכך שענייננו בארבעה סניגורים הבאים מארבע כנפות הארץ, אך הרגשתי הקשה אינה מתקהה אך בשל-כך בלבד.

עד כאן - לעניין התמשכות ההליכים בשל עיסוקיהם של הסניגורים.

אשר לגורם השני המביא להתמשכות ההליכים: משפטם של המשיבים נשמע לפני כבוד השופט אזולאי. מפיו של השופט שומעים אנו כי יושב הוא בהרכב פלילי ארבעה ימים בשבוע, ומכאן שנאלץ הוא להציע דיונים בשעות של אחרי-הצהריים. מערכת זו אינה תקינה ויש צורך להביא בהקדם לתיקונה. אני מתקשה לקבל כי שופט חייב לשאת במעמסה כה-כבדה, שיושב הוא לדין פלילי "מן המניין" ארבע פעמים בשבוע, ואחרי דיונים מתישים של-בוקר אמור הוא להוסיף ולשבת בשעות אחרי-הצהריים במשפטים אחרים. לא זו בלבד שלא הרי ריכוזו של שופט בשעות הבוקר כהרי ריכוזו בשעות של אחרי-הצהריים, אלא שמעיקרם של דברים מתקשה אני לקבל כי כך יש ונכון לנהל את משפטם של המשיבים. אם כך יתמשך המשפט ויילך, כי-אז באמת ובתמים נתקשה לדעת אימתיי יסתיים. אינני יודע כיצד ניתן לעשות לתיקון המצב - שכן לא הובאו לפניי כל נתונים באשר לסדר יומו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע - ואולם סבורני כי יש לעשות לתיקון המצב, ובאורח מיידי. לעניין זה אבקש כי החלטתי זו תובא לפני נשיא בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, והנשיא יעשה כחוכמתו. מתוך תקווה כי אפשר ניתן להיעזר במחוזות שיפוט אחרים, אבקש כי החלטתי זו תובא גם לידיעתו של נשיא בית-המשפט העליון.

לגופם של דברים אומר, כי יש הצדק לבקשתה של המדינה להארכת מעצרם של המשיבים. העבירה בה מואשמים המשיבים הינה חמורה עד-למאוד, המשיבים הם אנשים קשוחים, ועברם הפלילי הוא עבר מכביד. בנסיבות אלה כולן, ראוי להיעתר לבקשת המדינה.

אני מחליט, איפוא, להיעתר לבקשת המדינה, ואני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים יום נוספים, החל ביום 31.3.98 או עד למתן פסק-דין בת.פ. 8037/97 (מחוזי, באר-שבע), לפי המוקדם.

היום, כ"ח באדר תשנ"ח (26.3.98)

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

98018490. G01