בש"פ 185/15 אדוארד פוליאקוב נ. מדינת ישראל

1.

ערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי (בש"פ 5197/14 – ב') מיום 12.11.2014 במסגרתה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעפ"ת 55167-07-13 מיום 18.5.2014.

2.

ביום 20.6.2013 הורשע המערער בבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (השופטת ל' שלזינגר שמאי ) בתת"ע 4104-07-11 בעבירה של נהיגה בשכרות, על פי סעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, בשל סירובו לתת דגימת אוויר נשוף לפי דרישת שוטר. על המערער נגזר, בין היתר, עונש של פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים. המערער ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. ביום 18.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על הכרעת הדין, וקיבל באופן חלקי את ערעור על גזר הדין, כך שתקופת הפסילה בפועל הועמדה על 20 חודשים במקום 30 חודשים ותקופת המאסר על תנאי הועמדה על שישה חודשים למשך שלוש שנים.

3.

ביום 24.7.2014, כעבור 66 יום מיום מתן פסק הדין, הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להארכת מועד. בה נטען, כי הבקשה הוגשה באיחור של 19 יום מיום המצאת פסק הדין וכי הטעם לאיחור הוא מעבר משרדי של בא כוח המערער שהתבצע בימים 14.5.2014-16.5.2014 (טרם מתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי). בבקשה המקורית נטען כי כתוצאה מהמעבר המשרדי, התיק הושם פיזית במקום "שגוי" ולא הוכנסו נתוניו למערכת ממחושבת דבר אשר הוביל לכך שלא "עלתה" תזכורת לכתיבת בקשת רשות ערעור. בבקשה מתוקנת, טען המערער כי פסק הדין לא הומצא פיזית למשרדו של בא כוחו, ועם המעבר למשרד החדש, חלה טעות במיקומו הפיזי של התיק, מה שגרם לאיחור בהגשת הבקשה.

4.

ביום 12.11.2014 דחה הרשם ג' לובינסקי את הבקשה להארכת מועד. נקבע כי אף בהנחה שמדובר באיחור של 19 יום בלבד, הרי לא מדובר באיחור זניח. כן נקבע כי אף בבקשה המתוקנת אין הסבר סדור והגיוני למקור הטעות, הגם שהבקשה לא נתמכה בתצהיר. לבסוף, נקבע, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים וזאת בשים לב לסוג ההליך. מכאן הבקשה שלפניי.

5.

בבקשתו, חזר המערער על הטענות שהעלה בפני הרשם. נטען כי האיחור בהגשת ההליך היה תוצאה מטעות במיקום הפיזי של התיק בעקבות המעבר המשרדי וכן בעקבות כך שפסק הדין לא הומצא פיזית למשרדו של בא כוח המערער. כן נטען, כי סיכויי בקשת רשות הערעור הם גבוהים, שכן הבקשה, כך נטען, מעלה שאלות משפטיות חשובות.

דיון והכרעה

6.

דין הערעור להידחות. ככלל, על בעלי הדין לעמוד במועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים ובפינוי משאבי בית המשפט למתדיינים אחרים. על המבקש לסטות מכלל זה, בדרך של בקשה להארכת מועד, לבסס קיומו של טעם מיוחד לכך, כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. השאלה מהו "טעם מיוחד" נדונה בהרכב תלתא בבר"מ 6094/13 מדהנא נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013). באותו עניין נקבע כי "אין מדובר ברשימה ממצה, והשאלה אם נמצא 'טעם מיוחד' להארכת מועד תוכרע בכל מקרה לפי נסיבותיו, ובהתאם לאיזון הראוי בין שיקולים אלה ואחרים" (שם, בפסקה 9). בין השיקולים שיש לבחון בעת הקביעה האם קיים "טעם מיוחד", ניתן למנות את סיכוייו של ההליך העיקרי והסיבות לאיחור הגשת ההליך. במקרה הנוכחי שיקולים אלה מובילים למסקנה, כי בקשתו של המערער אינה מעלה טעם מיוחד אשר מצדיק מתן הארכת מועד. ההסברים שניתנו על ידי המבקש, הן בבקשה המקורית והן בבקשה המתוקנת, אינם ברורים. נטען כי האיחור נגרם בעקבות טעות במיקום הפיזי של התיק וכן כתוצאה מטעות בהמצאתו של פסק הדין. שני הסברים אלה אינם מגיעים, יחד, לכדי הסבר סדור והגיוני לעניין מקור הטעות, ומכל מקום הסברים אלה לא נתמכו בתצהיר. בנוסף, סיכויי הבקשה אינם יכולים לסייע למערער במקרה הנוכחי וזאת בשים לב לסוג ההליך ולאמת המידה הדווקנית הנוהגת בכגון דא.

7.

סוף דבר, הערעור נדחה בזה.