בש"פ 1855/06 אלכס קלימוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 6.2.2006 בה הורה על מעצרו של העורר ושלושה אחרים עד תום ההליכים נגדם.

1.העורר וארבעה אחרים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בשל אירוע אלים שהתרחש ביום 28.11.2005 בגן ציבורי בכרמיאל, אשר במהלכו נדקר למוות חסן אמון (להלן: המנוח ). לעורר ולשלושה נאשמים נוספים מיוחסות על-פי כתב האישום עבירות של הריגה וקשירת קשר לפשע, ואילו לנאשם החמישי, דוד גונצר (להלן: גונצר ), מייחס כתב האישום עבירות של רצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לפשע. על-פי המתואר בכתב האישום עסקו גונצר והמנוח בסחר בסמים מסוכנים, ובמסגרת עיסוקם זה נותר גונצר חייב למנוח סך של כ- 10,000 ₪. גונצר החליט לגרום למנוח חבלות חמורות על-מנת שזה יחדל לדרוש ממנו את חובו, ולשם ביצוע תוכניתו קשר קשר עם העורר וכן ביקשו כי יפנה למכריו כדי שיחברו אליהם לתקיפת המנוח והכאתו. בתמורה להשתתפותו ולהשתתפות חבריו במשימה, הבטיח גונצר לעורר 800 ₪. בפגישה שהתקיימה ביום 28.11.2005 ובה נכחו גונצר, העורר ושני אחרים, הסכימו האחרים לחבור אל גונצר ואל העורר לביצוע התקיפה ואף צירפו אליהם אדם נוסף. באותו ערב הצטיידו החמישה באלת בייסבול ובאלת מתכת מתקפלת, ונסעו לגן ציבורי חשוך בשכונת גבעת רם בכרמיאל, שם קבע גונצר מפגש עם המנוח. גונצר עמד במקום גלוי באחד משבילי הגן וארבעת האחרים הסתתרו במטרה להפתיע את המנוח. המנוח הגיע למקום עם קרוב משפחתו עבד אמון (להלן: עבד ), אשר המתין במרחק-מה מנקודת המפגש. בין גונצר למנוח פרצה קטטה אשר במהלכה שלף גונצר סכין שהייתה בכיסו ודקר את המנוח שש דקירות בפלג גופו העליון, לרבות דקירה אחת בצוואר. במקביל יצאו הארבעה ובהם העורר ממחבואם, חבטו במנוח באלות שהיו בידיהם וגרמו לו שבר בצלעות וחבלות חמורות נוספות. העורר אף הטיל אבן לעברו של עבד, אשר חש אל מקום האירוע ובידו סכין אשר באמצעותה דקר את אחד מן המעורבים ברגליו. המנוח ועבד נמלטו מן הזירה במכוניתו של המנוח אך זמן קצר לאחר מכן נפטר המנוח כתוצאה מפצעי הדקירה ובמיוחד כתוצאה מן הפצע בצווארו, שגרם לו דימום חיצוני ודימום לתוך חלל הקיבה.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר והנאשמים האחרים בפרשה עד תום ההליכים המשפטיים בעניינם. בעניינו של גונצר ניתנה ביום 18.1.2006 החלטה המורה על מעצרו כאמור, ואילו בעניינם של העורר ושלושה הנאשמים האחרים, הורה בית המשפט המחוזי על המעצר בהחלטתו מיום 6.2.2006. באותה החלטה קבע בית המשפט המחוזי כי אין מחלוקת של ממש בדבר קיומן של ראיות לכאורה לפיהן נקטו העורר והאחרים אלימות נגד המנוח. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף שקיימת מחלוקת לגבי השאלה מי הכה את חסן ובאיזה חלק מגופו, ואף כי שניים מן האחרים טוענים שנקטו בדרגה פחותה של אלימות לעומת זו שנקטו בה חבריהם, מן העדויות עולה כי כולם תרמו לפגיעות. אשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי אין מחלוקת על כוונתם של כל בני החבורה להכות את המנוח על רקע הסכסוך בינו ובין גונצר, אשר נבע מעסקאות בסמים. בית משפט קמא קבע אמנם כי מחומר הראיות עולה ספק של ממש באשר למודעותו של העורר וכן של האחרים לכך שגונצר הגיע אל המפגש כשהוא מצויד בסכין ובאשר לשאלה האם ידעו כי דקר את המנוח. יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא כי:

"גם אם נבודד את מעשיהם של המשיבים 2-5 [העורר והשלושה האחרים] ממעשיו של משיב מס' 1 [גונצר], גם אז קיימת עילת מעצר מוצקה כנגדם. מדובר בחבורה אשר התאגדה במטרה לבצע תקיפה אלימה וזאת כדי להגן על סוחר סמים במסגרת סכסוך עסקי עם סוחר סמים אחר. החבורה הצטיידה בכלי משחית ויצאה למארב מתוכנן שמטרתו תקיפה אלימה על רקע, כאמור, של עסקי סמים. סבור אני כי די בכך, וזאת גם אם האירוע היה מסתיים ללא תוצאה קטלנית, כדי לקבוע כי קיימת עילת מעצר המבוססת על מסוכנות העולה מעצם ההתארגנות העבריינית והאלימות המתוכננת".

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אין מקום במקרה דנן לחלופת מעצר וזאת בשל המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיבים, כאמור וכן נוכח עברם הפלילי, לרבות בעבירות אלימות ורכוש, והתנהגותם לאחר האירוע (נסיעתם של העורר וגונצר למרכז הארץ והניסיון לטשטש את מעורבותם באירוע), המצביעים על דפוסי התנהגות עבריינית בעלת מאפיינים של פשיעה מאורגנת.

3.מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לכך שנטל חלק פעיל בתקיפת המנוח, בעוד אשר חומר הראיות לכאורה מלמד כי לא נקט כלפיו באלימות פיזית. העורר מוסיף וטוען כי היה מרוחק מזירת האירוע ולא אחז באלה, וכי כל שניתן לייחס לו על-פי חומר הראיות לכאורה הוא השלכת אבן לעברו של עבד וזאת במטרה לעצור אותו בעת שרץ אל עבר המעורבים האחרים בקטטה כשבידו סכין. עוד טוען העורר כי לא היה מודע לסכין שהייתה ברשותו של גונצר במועד האירוע ולכך שדקר את המנוח ועל-כן, כך הוא מוסיף וטוען, אין בחומר הראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו בעבירת ההריגה המיוחסת לו. העורר טוען עוד כי נוכח חולשתן של הראיות לכאורה, ונוכח גילו הצעיר ועברו שאינו מכביד, שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו בדרך של חלופת מעצר.

4.המשיבה מצדה עותרת לדחיית הערר בציינה כי שאלת קיומה או היעדרה של מודעות לעניין עבירת ההריגה, שאלה משפטית היא ודינה להתברר בהליך העיקרי. מכל מקום, כך מוסיפה המשיבה וטוענת, קיימת במקרה הנדון תשתית ראייתית לכאורית שהינה מוצקה ביותר, ככל שהדבר נוגע לעבירות האלימות האחרות המיוחסות לעורר וזו מצדיקה לעצמה את המעצר, בייחוד בהתחשב בעובדה שמדובר במהלך מאורגן, מתוכנן ואלים ביותר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי פרט לגונצר, העורר ניצב בראש המדרג מבחינת מסוכנות החבורה, כמי שקיים קשר קרוב עם גונצר וכמי ששימש לכאורה כגורם המקשר בין גונצר לאחרים, אותם גייס למשימה על-פי בקשתו.

5.דין הערר להידחות. מן הראיות לכאורה עולה כי העורר גויס על-ידי גונצר לצורך תקיפתו של המנוח ואף גייס על-פי בקשתו את כל האחרים לביצוע המשימה תמורת בצע כסף. מבחינה זו, מדובר לכאורה בקשירת קשר לביצוע פשע בדרך של התארגנות בחבורה תוך הצטיידות בכלי משחית והעורר היה מראשי הקושרים באותה חבורה. גם אם אניח לצורך שלב המעצר כי ההתפתחויות שהובילו בסופו של דבר למותו של המנוח היו בלתי צפויות מבחינת העורר, מקובלת עלי לחלוטין גישתו של בית המשפט המחוזי ולפיה די בראיות לכאורה הנוגעות לאירוע האלים שהעורר השתתף בתכנונו ובהוצאתו אל הפועל, על-מנת ללמד על מסוכנותו הרבה ועל-מנת להקים עילת מעצר. אם מצרפים לכך את הרשעתו בעבר בעבירות אלימות, רכוש וסמים ואת ניסיונו לטשטש את מעורבותו באירוע בהימלטות לתל-אביב יחד עם גונצר, אין לי אלא לאמץ את קביעתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה חלופת מעצר לא תסכון במקרה הנדון.

הערר נדחה.