בש"פ 1866/07 מוניר אהווידי נ. מדינת ישראל

בפניי שני עררים על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן ), בתיק ב"ש 90411/07 מיום 21.2.07, לפיה הוארך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם. בהסכמת הצדדים התקיים הדיון בשני התיקים במאוחד.

כנגד העוררים הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום בת.פ 40038/07 המייחס להם עבירת החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) בצירוף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

על-פי כתב האישום, ביום 26.1.07 יצאו העוררים מפתח הבית שבמתחם אבו-זקיקה שבלוד, כשהעורר מוניר אהווידי (להלן: העורר 1 ) מחזיק שלוש אריזות סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של 256.08 גרם , והעורר אנואר אבו-זקיקה (להלן: העורר 2 ) מחזיק בידו את חפירה. לאחר שהשוטרים הורו לעוררים לעצור, פתח העורר 1 במנוסה תוך שהוא זורק את אריזות הסם. בו בעת העורר 2 השליך את את החפירה אל עבר השוטרים וניסה להימלט. שני העוררים נתפסו במקום על ידי השוטרים ונעצרו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ביום 21.2.07, דן בית המשפט המחוזי בבקשה והחליט לקבל אותה. בית המשפט המחוזי קבע שאין ממש בספק הראייתי שהעלו באי-כוחם של העוררים. לדברי בית המשפט, אריזות הסמים שנמצאו במקום לצד דו"חות המשטרה המתארים את מהלך האירועים, כפי שאלו מופיעים בכתב האישום מחזקים, את ההערכה שתוכח אשמתם של העוררים. בית-המשפט, בהסתמכו על שורת פסיקות בנושא, הצביע על מגמה של החמרה במבחן המסוכנות של נאשמים בעבירות סמים לעניין חלופת מעצר.

מכאן העררים שבפניי, במסגרתם טוענים סניגוריהם של העוררים, בדבר חולשת התשתית הראייתית עליה הסתמך בית-משפט קמא. סניגוריהם של העוררים מיקדו את טענותיהם במהימנות דו"ח המשטרה. לטענתם, הדלת אשר ממנה כביכול נראו העוררים יוצאים, הנה חסומה מזה כמה חודשים. כמו כן לעמדתם אין זה ייתכן כי בתנאי העלטה אשר שררו במקום יכלו השוטרים לזהות את העוררים, גם אם אחד מהם תיצפת באמצעי ראיית לילה. עוד טוענים הסניגורים כי מהימנות השוטרים מוטלת בספק וגרסתם נבנתה לאחר מעשה בכדי להצדיק את האלימות שהופנתה כלפי העוררים. לטענת העוררים, עורר 1 יצא מהמתחם בדרכו לבית דודתו ועורר 2 יצא החוצה היות ושמע רחשים חשודים. לאור חולשת הראיות בתוך התיק מבקשים העוררים מבית המשפט להורות על חלופת מעצר, יהא התנאי מגביל ככל שיהיה.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה שעניין לנו כאן בשאלת מהימנות. מחד מהימנותם של השוטרים ומאידך מהימנותם של העוררים. סוגיה זו תידון בהרחבה עם שמיעת העדויות בערכאה הדיונית. אולם, מציאת אריזות הסם ועברם הפלילי המשותף של העוררים, מגבירים את סבירות הרשעתם ומצדיקים את החשש מפני מסוכנותם.

לאחר ששמעתי ארוכות את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטה של הערכאה הקודמת ובחומר החקירה שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העררים להידחות.

כידוע, על בית-המשפט הבוחן קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר ( ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בענייננו, הגעתי למסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים.

ראשית, הימצאותו של הסם אשר נמצא על ידי המשטרה בו בלילה ברחבת הבית ממנו יצאו שני העוררים. שנית, שני העוררים נצפו יוצאים ממתחם אבו-זקיקה בשעת לילה מאוחרת בזמן ביצוע המארב המשטרתי. העוררים טענו איש איש לנסיבות מיוחדות אשר הסבירו את יציאתם באותה שעה. אולם הן טענתו של העורר 1 כי יצא לבית דודתו והן טענתו של העורר 2 שעקב דאגתו לסוסתו יצא החוצה לשמע רעשים חשודים, נשמעות על פניהן בלתי סבירות.

באי-כוח העוררים מיקדו את מרבית טענותיהם בשאלת מהימנות השוטרים. נפרסו בפניי שני מצגים עובדתיים שונים באופן מהותי, בדבר האירועים של ליל יום 26.1.07. על פי תיאור העוררים, יצאו השניים לתומם, דרך השער הראשי, ללא את חפירה ואריזות סמים. על פי תיאור המשטרה, יצאו השניים זה אחר זה, דרך דלת כחולה, האחד אוחז באת חפירה והשני באריזות סמים אשר הושלכו מיד לאחר שזיהו את השוטרים. אין זה מתפקידו של שופט היושב בהליך של דיון על מעצר עד תום ההליכים להכריע בדבר מהימנות גרסאות סותרות. אולם עליו להתבונן היטב במרקם הראיות והנסיבות הענייניות ולהכריע האם יש סיכוי סביר שאחת הגרסאות תתקבל. לענייננו, על אף הקשיים שהעלו באי-כוחם של העוררים, מצאתי, כפי שציינתי בפסקה הקודמת, שיש בראיות שבידי המשיבה כדי להצדיק את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

אין צורך להכביר במילים על מסוכנותם האינהרנטית של נאשמים בעבירה של אחזקת סם שלא לצריכה עצמית. קל וחומר כאשר מדובר בנאשמים אשר הורשעו בעבר בעבירת סמים ואף ריצו עונש מאסר בגינה. בחברה המנסה להילחם בנגע הסמים, אין מקום להקל עם נאשמים בעבירות אלו ולסכן בכך את שלום הציבור.

אשר-על-כן, העררים נדחים.