פרטי ההליך
ב
בית-המשפט העליון
בש"פ
1838/02
בש"פ 1867/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
העוררים
בבש"פ 1838/02: 1.נאפז אשתיה
2.זייד
אל-גאני דיאב
3.חסן
כעאבנה
4.חוסאם
מליחאת
העורר בבש"פ 1867/02:
חאלד
סיאילה
נגד
המשיב
ה:
מדינת ישראל
עררים
על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 26.2.02 בב"ש 90526/02
(ת"פ 1563/02) שניתנה על-ידי כבוד השופט צ' גורפינקל
תאריך
הישיבה: כ"ז באדר תשס"ב (11.3.02)
בשם
העוררים 3-1 בבש"פ
1838/02: עו"ד
מנחם בלום
בשם
העורר 4 בבש"פ 1838/02: עו"ד זאב וישנא
בשם
העורר בבש"פ 1867/02: עו"ד רמי עותמאן
בשם
המשיבה: עו"ד שרית טובבין
החלטה
החלטתי לאחד את הדיון בבש"פ 1867/02 ובבש"פ 1838/02, המתייחסים לאותה החלטה.
בעקבות מידע מודיעיני על פריצות לבתי-מרקחת על-ידי חבורה, נערך מעקב על-ידי אנשי המשטרה. על אף המעקב לא הצליחו העוקבים לצפות בפריצה שהתרחשה בבית-מרקחת בשכונת התקווה בתל-אביב, אלא שלאחר סיומה עצרו השוטרים שני כלי רכב, שאחריהם עקבו. באחד מן הרכבים, שנהגו היה אחד, ראני אשתיה, נתפסו התרופות הגנובות. ואילו ברכב השני, שבו נסעו חמשת העוררים, נמצאו שקים מסוג השקים שבהם נתפסו התרופות, וכן מברג ומכשירים אחרים העשויים לעזור לפריצה. עוד נקלטו שיחות בין אשתיה לבין שניים מן העוררים.
על יסוד חומר ראיות זה, הועמדו השישה למשפט בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, והואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע, פריצה למקום שאינו למגורים וגניבה, החזקת כלי פריצה, והחזקת סכין שלא כדין. כן הואשם כל אחד מן העוררים בעבירות נוספות, אף שאין טענה כי עבירות אלו כשלעצמן הן עילה למעצרם.
בית-משפט השלום עצר את אשתיה עד לתום ההליכים ואילו את העוררים שחרר בשל מסקנתו, כי חומר הראיות המפורט לעיל אינו בעוצמה מספקת למעצר. ואילו בית-המשפט המחוזי סבר אחרת, והורה לעצור את העוררים.
מכאן הערר שבפניי, שבגדרו תמכו העוררים בהחלטת בית-משפט השלום. מנגד, המדינה התבססה על נימוקי בית-המשפט המחוזי והתנגדה לקבלת העררים.
נראית לי עמדת בית-משפט השלום על-פני עמדת בית-המשפט המחוזי. אכן, הראיות שבידי התביעה הן ראיות לכאורה, המספיקות, כך על-פני הדברים, להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי העוררים. אולם, כאמור, בכך לא די.
כאמור, למרות המעקב, לא נחזו העוררים עוסקים בהתפרצות, והתרופות שנגנבו לא היו ברשותם בעת שנלכדו. המדינה הצביעה על כך שמקצת מן העוררים שיקרו בהכחישם את ההיכרות עם אשתיה. דווקא לנוכח עברם הפלילי של ארבעה מן העוררים, התכחשותם אינה מהווה בהכרח ראיה לחובתם, שכן ברור הוא כי יתרחקו מכל הסתבכות בעבירות נוספות.
אכן, אפשר בהחלט כי במהלך המשפט, לאחר שמיעת העוררים, יימצאו הם אשמים בדינם. אך כל עוד הראיות חסרות את העוצמה הדרושה, אין לפגוע בחירותם.
לסיכומם של דברים מבקשת אני להביא את דבריו של השופט גבריאל בך, אשר כתב:
בסופו של דבר ניתן להגדיר את הדברים גם בשפה יום-יומית פשוטה כך: אם מתוך עיון בחומר הראיות המצוי בתיק ... ועל-פי מומחיותו כמשפטן ... וניסיונו השיפוטי, חש השופט שה- “case” של התביעה הינו "חלש" ... כי אז אין לפני השופט ראיות לכאורה מספיקות, המצדיקות את מעצרו בפועל [של הנאשם] עד תום ההליכים.
[בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, בע' 153]
כך הוא המקרה שלפנינו.
אני מקבלת איפוא את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומחזירה על-כנה את החלטת בית-משפט השלום.
ניתנה היום, כ"ז באדר תשס"ב
(11.3.02).
ש
ו פ ט ת