החלטהעליוןבית המשפט העליון3 עמודיםנכלל בחיפוש

בש"פ 1867/02 ח'אלד (בן מחמד) סיאילה נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

מעצרים · מעצר עד תום ההליכים - עוצמת הראיות לכאורהערר על החלטת בית המשפט המחוזי שהורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים, בניגוד להחלטת בית משפט השלום

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון איחד את הדיון בשני העררים וקיבל אותם. נקבע כי ראיות התביעה אינן בעוצמה מספקת למעצר, שכן העוררים לא נצפו בפריצה והתרופות לא נמצאו ברשותם. ההחלטה המחוזית בוטלה והוחזרה על כנה החלטת בית משפט השלום לשחרר.

העובדות

בעקבות מידע מודיעיני על פריצות לבתי מרקחת נערך מעקב, ולאחר פריצה נעצרו שני רכבים. בראשון נתפסו התרופות הגנובות, ובשני, שבו נסעו חמשת העוררים, נמצאו שקים, מברג ומכשירים העשויים לסייע בפריצה. בית משפט השלום שחרר את העוררים בשל חולשת הראיות, והמחוזי הורה על מעצרם.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת להצדקת מעצר העוררים עד תום ההליכים

הלכות

  1. 1

    כאשר התביעה חלשה והראיות חסרות את העוצמה הדרושה, אין להורות על מעצר עד תום ההליכים גם אם ייתכן שהנאשמים יורשעו בסוף המשפט.

    ״אך כל עוד הראיות חסרות את העוצמה הדרושה, אין לפגוע בחירותם.״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    שקרם של העוררים בהכחשת ההיכרות עם הנהג אינו בהכרח ראיה לחובתם, נוכח עברם הפלילי ורצונם להתרחק מהסתבכות.

    ״דווקא לנוכח עברם הפלילי של ארבעה מן העוררים, התכחשותם אינה מהווה בהכרח ראיה לחובתם״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • ראיות לכאורה
  • בית-משפט השלום
  • בית-המשפט המחוזי
  • קשירת קשר לביצוע פשע
  • החזקת כלי פריצה
  • עברם הפלילי
  • מעקב

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

ב

בית-המשפט העליון

בש"פ

1838/02

בש"פ 1867/02

בפני:

כבוד השופטת ד' דורנר

העוררים

בבש"פ 1838/02: 1.נאפז אשתיה

2.זייד

אל-גאני דיאב

3.חסן

כעאבנה

4.חוסאם

מליחאת

העורר בבש"פ 1867/02:

חאלד

סיאילה

נגד

המשיב

ה:

מדינת ישראל

עררים

על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 26.2.02 בב"ש 90526/02

(ת"פ 1563/02) שניתנה על-ידי כבוד השופט צ' גורפינקל

תאריך

הישיבה: כ"ז באדר תשס"ב (11.3.02)

בשם

העוררים 3-1 בבש"פ

1838/02: עו"ד

מנחם בלום

בשם

העורר 4 בבש"פ 1838/02: עו"ד זאב וישנא

בשם

העורר בבש"פ 1867/02: עו"ד רמי עותמאן

בשם

המשיבה: עו"ד שרית טובבין

החלטה

החלטתי לאחד את הדיון בבש"פ 1867/02 ובבש"פ 1838/02, המתייחסים לאותה החלטה.

בעקבות מידע מודיעיני על פריצות לבתי-מרקחת על-ידי חבורה, נערך מעקב על-ידי אנשי המשטרה. על אף המעקב לא הצליחו העוקבים לצפות בפריצה שהתרחשה בבית-מרקחת בשכונת התקווה בתל-אביב, אלא שלאחר סיומה עצרו השוטרים שני כלי רכב, שאחריהם עקבו. באחד מן הרכבים, שנהגו היה אחד, ראני אשתיה, נתפסו התרופות הגנובות. ואילו ברכב השני, שבו נסעו חמשת העוררים, נמצאו שקים מסוג השקים שבהם נתפסו התרופות, וכן מברג ומכשירים אחרים העשויים לעזור לפריצה. עוד נקלטו שיחות בין אשתיה לבין שניים מן העוררים.

על יסוד חומר ראיות זה, הועמדו השישה למשפט בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, והואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע, פריצה למקום שאינו למגורים וגניבה, החזקת כלי פריצה, והחזקת סכין שלא כדין. כן הואשם כל אחד מן העוררים בעבירות נוספות, אף שאין טענה כי עבירות אלו כשלעצמן הן עילה למעצרם.

בית-משפט השלום עצר את אשתיה עד לתום ההליכים ואילו את העוררים שחרר בשל מסקנתו, כי חומר הראיות המפורט לעיל אינו בעוצמה מספקת למעצר. ואילו בית-המשפט המחוזי סבר אחרת, והורה לעצור את העוררים.

מכאן הערר שבפניי, שבגדרו תמכו העוררים בהחלטת בית-משפט השלום. מנגד, המדינה התבססה על נימוקי בית-המשפט המחוזי והתנגדה לקבלת העררים.

נראית לי עמדת בית-משפט השלום על-פני עמדת בית-המשפט המחוזי. אכן, הראיות שבידי התביעה הן ראיות לכאורה, המספיקות, כך על-פני הדברים, להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי העוררים. אולם, כאמור, בכך לא די.

כאמור, למרות המעקב, לא נחזו העוררים עוסקים בהתפרצות, והתרופות שנגנבו לא היו ברשותם בעת שנלכדו. המדינה הצביעה על כך שמקצת מן העוררים שיקרו בהכחישם את ההיכרות עם אשתיה. דווקא לנוכח עברם הפלילי של ארבעה מן העוררים, התכחשותם אינה מהווה בהכרח ראיה לחובתם, שכן ברור הוא כי יתרחקו מכל הסתבכות בעבירות נוספות.

אכן, אפשר בהחלט כי במהלך המשפט, לאחר שמיעת העוררים, יימצאו הם אשמים בדינם. אך כל עוד הראיות חסרות את העוצמה הדרושה, אין לפגוע בחירותם.

לסיכומם של דברים מבקשת אני להביא את דבריו של השופט גבריאל בך, אשר כתב:

בסופו של דבר ניתן להגדיר את הדברים גם בשפה יום-יומית פשוטה כך: אם מתוך עיון בחומר הראיות המצוי בתיק ... ועל-פי מומחיותו כמשפטן ... וניסיונו השיפוטי, חש השופט שה- “case” של התביעה הינו "חלש" ... כי אז אין לפני השופט ראיות לכאורה מספיקות, המצדיקות את מעצרו בפועל [של הנאשם] עד תום ההליכים.

[בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, בע' 153]

כך הוא המקרה שלפנינו.

אני מקבלת איפוא את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומחזירה על-כנה את החלטת בית-משפט השלום.

ניתנה היום, כ"ז באדר תשס"ב

(11.3.02).

ש

ו פ ט ת

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (3 תיקים)

  • בשפ 1838/02
  • בבש 90526/02
  • בשפ 8087/95

הלכות

  1. 1כאשר התביעה חלשה והראיות חסרות את העוצמה הדרושה, אין להורות על מעצר עד תום ההליכים גם אם ייתכן שהנאשמים יורשעו בסוף המשפט.
  2. 2שקרם של העוררים בהכחשת ההיכרות עם הנהג אינו בהכרח ראיה לחובתם, נוכח עברם הפלילי ורצונם להתרחק מהסתבכות.