בש"פ 1870/01 אריאל בן אור נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של שוד מזוין, קבלת רכוש גנוב (שתי עבירות), קבלת חלקי רכב גנובים וזיוף רכב. עם הגשת כתב האישום הורה בית-משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, ועל החלטה זו הערר שלפניי.

בסוף החלטתו נושא הערר קובע סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, השופט ידין טימור, שני אלה: אחד, כי בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של העורר ובחזקת המסוכנות שלא הופרכה סבור הוא כי אין לנקוט בחלופת מעצר. ושניים, כי לא הוצגה לפניו כל הצעה לחלופת מעצר. ניתנת האמת להיאמר שנתקשיתי ליישב בין שני חלקי החלטה אלה. אם אמנם סבור היה סגן הנשיא כי בשל ההרשעות הקודמות וחזקת המסוכנות אין לנקוט בחלופת מעצר, מה היה לו שהוסיף וקבע כי לא הועלתה לפניו כל הצעה לחלופת מעצר? ולו הוצעה חלופת מעצר היה חוזר בו סגן הנשיא מאמירתו באשר להרשעות הקודמות ולחזקת המסוכנות? ואילו אם היה נעתר לחלופת מעצר - לו הוצעה לו - כיצד זה שאומר הוא בהחלטתו כי לדעתו אין לנקוט בחלופת מעצר?

בין כך ובין אחרת, עו"ד ליטן, בא-כוחו של העורר, הביא לעיוני תסקיר מעצר שלא היה לפני בית-משפט קמא; שבית-משפט קמא נתן את החלטתו ביום 30 בינואר ואילו תסקיר המעצר הוא מיום 5 בפברואר. בתסקיר משלים זה האחרון מוצעות חלופות מעצר, ולמותר לומר כי בית-משפט קמא לא בדק אותן חלופות. בנסיבות אלו דומה כי הערר הוגש טרם זמנו, באשר לפי החלטתו של בית-משפט קמא מאותו יום, 30 לינואר, ביקש הוא עצמו להשלים את תסקיר המעצר בעניינו של העותר.

על רקע כל אלה היצעתי לבא-כוח העורר כי יבטל את הערר וכי יחזור לבית-משפט קמא לעיון בנושא חלופת המעצר. למותר לומר כי טענותיה של המדינה שמורות לה במלואן, ואותם דברים אמורים באשר לטענותיו של העורר. בא-כוח העורר קיבל את הצעתי והודיעני על ביטול הערר.

אני מחליט אפוא לבטל את הערר, בהדגישי כי אינני מביע כל דעה באשר להיותו של המקרה מתאים או בלתי-מתאים לחלופת מעצר. בית-משפט קמא יעשה כחוכמתו וכך יעשו אף באי-כוח בעלי-הדין.

היום, י"ח באדר תשס"א (13.3.2001).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ

פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

01018700. G01