בש"פ 1892/95אבו-סעדה מוחמד נ. משטרת ישראל

שעל-פי הטענה לא טיפל באחת השאלות שהיוו נשוא הערעור, והיא - גובה שכר הטרחה שנפסק למערער בבית משפט קמא.

דין הבקשה להידחות, הן משום שאין מדובר בתיקון טעות כמשמעותה בס' 81 לחוק בתי המשפט והן לגופו של עניין.

בית משפט קמא פסק למערער (להלן: "הניזוק") פיצויים בתשלום חד-פעמי (ששיעורו לאחר ניכוי החזרי המוסד לביטוח לאומי עמד על סך 162,080 ש"ח) וכן תשלומים עתיים ששיעורם ההתחלתי לאחר ניכוי החזרי המוסד לביטוח לאומי, הועמד על סך של 5,659 ש"ח לחודש, שיעור שהולך ופוחת בהמשך הזמן ומתייצב על סך של 4,626 ש"ח לחודש (כל הסכומים נכונים למועד מתן פסק הדין (14.02.95). משך ביצוע התשלומים העתיים לא הוגבל בזמן והם אמורים להשתלם כל משך חיי הניזוק, שתוחלתם לא נקבעה. בית משפט קמא פסק לניזוק שכ"ט עו"ד בשיעור 70,000 ש"ח.

לטענת ב"כ הניזוק, היה על בית משפט קמא לפסוק לו שכר-טרחה באחוז מקובל לפי הסכום המהוון של התשלומים העתיים, לכל תוחלת חייו.

הימנעותנו מלהתייחס בפסק הדין לנושא שכר הטרחה נבעה מכך שלא מצאנו לנכון להתערב בפסיקת שכר הטרחה על-ידי הערכאה הראשונה. במקרה של פסיקת תשלומים עיתיים, ידוע רק מהו הסכום שישולם כל חודש אך לא ידוע על פני איזה תקופה ישתרעו התשלומים. אותה אי-ידיעה היא הגורמת, בין השאר, לקביעת תשלום עיתי. לא מצאנו כי קביעתו של שופט קמא את גובה שכר הטרחה בסכום גלובלי כפי שקבע, הוא בלתי סביר במידה המצדיקה את התערבותנו. יש להניח כי הוא נמוך למדי לעומת הסכום שהיה מתקבל אילו נפסק אחוז מהסכום המהוון למשך תוחלת חיים רגילה. ואולם במצב דברים כבענייננו, אין הקביעה לוקה בפגם המצדיק התערבות ערכאת הערעור. (ראה לעניין זה ע"א 354/85 ממן אברהם נ' קעטבי בנימין ואח' , פ"ד מא(2) 113 בעמ' 118-119).

לפיכך אין אנו מוצאים להיענות לבקשה והיא נדחית בזה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.