בש"פ 1901/04 פרקליטות המדינה נ. שמעון אבו עזיז

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של קשר לפשע ושוד בנסיבות מחמירות. על-פי האמור בכתב האישום, קשר המשיב קשר עם אדם נוסף והשניים החליטו לחטוף תיק מעוברת-אורח. על-פי ההסכם, התנפל האחר על נערה כבת 17 וחצי שעברה ברחוב ומשך בכוח את התיק שהיה תלוי על כתפה. הנערה התנגדה ובתגובה בעט בה האחר בחוזקה בין רגליה, היכה אותה במכת אגרוף בבטנה ובכתפה ואיים לפגוע בחייה אם לא תמסור לו את התיק. המתלוננת זעקה לעזרה, אולם אותו אחר המשיך למשוך את התיק תוך שהוא מכה את הנערה ומאיים לפגוע בחייה. לסוף עלה חפצו של האחר בידו. הוא נטל את התיק מן הנערה ונמלט מן המקום. תפקידו של המשיב היה להשגיח מאחור ולהתערב בנעשה אם יבוא אדם שלישי לעזרת הנערה, אולם משלא התערב כל אדם שלישי בנעשה, נמלט אף המשיב מן המקום לאחר סיום מעשה השוד.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך בית-משפט קמא סירב לבקשה והחליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר של "מעצר בית" בבית ביתו.

על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי, ובקשת המדינה היא כי אורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

בית-משפט קמא קבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, ובטיעוניה לפניי לא כפרה באת-כוח המשיב בקביעה זו. כן אין ספק בכך שהמעשה המיוחס למשיב מקים עילה למעצר. השאלה אינה אלא אם ראוי הוא המשיב לחלופת מעצר, ואם החלופה שבית-המשפט הורה עליה חלופה ראויה היא.

לעניין מעשה השוד ייאמר, כי על-פי הראיות שנאספו אל תיק המשטרה היה זה המשיב שיזם את ביצוע העבירה והוא אף היה הרוח החיה בה, ולו בשל הפרש הגילים הגדול בינו לבין האחר. יתר על כן: היה זה המשיב שנטל עימו את השלל והטמין אותו במקום שהטמינו. ואולם עיקר הוא בעברו העשיר של המשיב, עבר המלמדנו כי אין לתת בו כל אמון לעניין חלופת מעצר.

עברו הפלילי של המשיב עבר עשיר-מכל-עשיר הוא וכלולות בו עשרות עבירות מעבירות שונות. המשיב אף בילה שנים לא מעטות בבית-האסורים. כך, למשל, בשנת 1977 נשלח המשיב למאסר בפועל למשך שנתיים וארבעה חודשים; בשנת 1989 נגזר על המשיב מאסר בן שמונה שנים (בעבירת הריגה); ובשנת 1999 נגזר על המשיב מאסר בן ארבע שנים (בעבירת סמים). בית-משפט קמא קבע בהחלטתו כי "מאז תחילת שנות ה-90' לא נרשמו לחובתו של שמעון עבירות כנגד הרכוש או עבירות הנוגעות למעשי אלימות". אמירה זו תמוהה משהו, ומשני טעמים: ראשית לכל, נזכור כי ביום 26.2.89 נגזרו על המשיב שמונה שנות מאסר בפועל (החל ביום מעצרו 24.12.86); כי ביום 14.7.94 נגזרו על המשיב 18 חודשי מאסר בפועל; וכי ביום 12.4.99 נגזר על המשיב מאסר למשך ארבע שנים. חשבון פשוט יעלה כי מאז תחילת שנות ה-90' בילה המשיב שנים לא מעטות בבית-האסורים. שנית, החל מתחילת שנות ה-90' עבר המשיב עבירות סמים רבות ביותר (שאינן החזקה לשימוש עצמי גרידא). כך, למשל, בחודש אוקטובר 1992; בשנת 1993; בחודשים פברואר, מרס ואפריל 1994; ועוד. לענייננו שלנו, מה לי עבירות רכוש מה לי עבירות סמים, והרי גם אלו גם אלו מעידות כי העורר אינו ראוי לאמון בו.

כאמור, הורה בית-המשפט על חלופת מעצר למשיב בביתה של ביתו בת ה-22. תמיהה היא כיצד זה שבחורה בת 22 יכולה להשגיח על אביה שבשנות ה-40 - ושירות המבחן עצמו הודיע לבית-המשפט כי מתלבט הוא בדבר - ומכל מקום שירות המבחן התקשה לגבש המלצה באשר לחלופת מעצר זו בשל קושי באבחון רמת המסוכנות של המשיב. כיצד זה אפוא שבית-משפט יורה על שיחרורו של המשיב לחלופת מעצר כפי שהורה? בין כך ובין אחרת, המשיב הוכיח עצמו בהתנהגותו כאדם שאין זה ראוי להורות בעניינו על חלופת מעצר, ובשל כל הטעמים שמנינו דעתי היא כי ערר המדינה ערר מוצדק הוא.

אני מחליט לקבל את הערר ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

היום, ה' באדר תשס"ד (27.2.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04019010_G02.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il