בש"פ 1908/10 רומן אגרונוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 21.2.2010 (כב' השופטת ח' כוחן) בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו יחד עם סמנדר נזרוב (להלן: סמנדר , וביחד: הנאשמים ) בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום הועסקו הנאשמים בתקופה הרלוונטית כמאבטחים בנמל יפו ומתוקף תפקידם זה היו אחראים, בין היתר, על שמירת הסדר והביטחון בפארק הסמוך לנמל (להלן: הפארק ). ביום 10.1.2010, סמוך לשעה 22:30, שהו יוסף אבו עיסא (להלן: יוסף ), סאמר אבו עמארה (להלן: סאמר ) וואליד מופלח (להלן: ואליד , וביחד: המתלוננים ) בסמוך לפארק ועמם שלושה מחבריהם ובהם עדן כנפו (להלן: עדן ), והבעירו מדורה בחולות. בין הנאשמים ואחר שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר ) לבין המתלוננים התפתח עימות על רקע טענת הנאשמים כי לצורך הדלקת המדורה השתמשו המתלוננים בקרשים ובעץ מן הפארק לאחר שתלשו אותם ממקומם. במהלך העימות תקפו הנאשמים בצוותא חדא את המתלוננים: סמנדר חבט באגרופו בראשו של יוסף, ומשנפל זה אל הקרקע בעטו העורר והאחר בגופו; סמנדר שלף את נשקו ותקף באמצעותו את סאמר בפניו, ומשנפל אף הוא אל הקרקע בעטו העורר והאחר גם בו; כאשר פנה ואליד לסמנדר ושאל מדוע מכים אותם, הכה אותו סמנדר בראשו במכות אגרוף וסטר לו. בסמוך לאחר מכן כיוון סמנדר את נשקו לעבר ואליד ועדן והורה להם לא לזוז, וכאשר ניסה יוסף לעמוד על רגליו הרים סמנדר את נשקו באוויר והורה למתלוננים ולחבריהם שלא לזוז. כתוצאה ממעשי הנאשמים נגרמו ליוסף שבר בגולגולת ודימום מוחי אשר הצריכו אשפוז לשם ניתוח בגולגולת ולאחריו טיפול במסגרת שיקומית; לסאמר נגרמו שברים בלסת העליונה ובלסת התחתונה, שברים בשיניו וחבלה ברגלו; ולואליד נגרמה חבלה בראשו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. ביום 28.1.2010 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן) כי גם אם תתקבל גרסת הנאשמים (שהודו שהשתמשו בכוח), לפיה נזרק עליהם בקבוק וניסו לתקוף אותם באמצעות קרש (גרסא המוכחשת מכל וכל על ידי המתלוננים), אין כל בסיס עובדתי המקים את יסודותיה של טענת ההגנה העצמית אותה העלו. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי סבירות תגובתו של מי שחש עצמו מאוים נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי ולא על פי התחושה הסובייקטיבית. לבסוף קבע בית המשפט, לאחר שציין כי מסוכנות הנאשמים אינהרנטית לעבירה בה הם מואשמים ולנסיבות ביצועה, כי הדיון יידחה עד לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינם של שני הנאשמים, וזאת מבלי להביע כל עמדה בשאלת מעצרם.

בהחלטתו בתום דיון ההמשך מיום 21.2.2010 ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן) כי ההבחנה שביקש בא-כוח הנאשמים לערוך באשר לחלקו של כל אחד מהם באירוע האלים (בטענה כי חלקו של העורר מצומצם בהרבה משל סמנדר וכך גם מידת האלימות המיוחסת לו ותוצאותיה) הינה מלאכותית, שכן מדובר בתקיפה בצוותא ונקבע לא אחת כי באירוע מסוג זה נושא כל אחד מן המשתתפים באחריות שווה. יחד עם זאת, לאחר שבחן את התסקירים שערך שירות המבחן בעניינם של הנאשמים, סבר בית המשפט כי יש מקום להבחנה בין סמנדר לעורר לעניין החלופה וזאת נוכח גילו הצעיר של סמנדר והיעדר עבר פלילי לחובתו בעוד אשר לעורר, על אף גילו הצעיר, עבר פלילי על רקע שימוש בסמים והוא אף ריצה עונש מאסר בן עשרים וששה חודשים, ממנו השתחרר חמישה חודשים בלבד טרם ביצוע העבירה המיוחסת לו במקרה דנן. בית המשפט הוסיף וציין כי החלופה שהוצעה על ידי העורר (מעצר בית בפיקוחו של מנהל העבודה מחברת האבטחה "שניר", בביתו של המנהל בפתח-תקווה), נמצאה כבלתי מתאימה על ידי שירות המבחן וכי אין מקום להורות על עריכת תסקיר משלים בעניינו של העורר שכן בנסיבות שתוארו לא תסכון חלופה בעניינו.

3.

בערר שבפנינו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. לטענתו לא נכון היה לשלול על הסף את טענת ההגנה העצמית שהעלו הוא וסמנדר ולבטח לא בשלב המוקדם בו מצוי הדיון, שכן אין הצדקה להעדיף את עדויות המתלוננים על פני עדויותיהם; אין להתעלם מהיתרון המספרי של המתלוננים וחבריהם ומהתנהגותם המזיקה קודם לעימות, כמו גם מתפקידם של הנאשמים כמאבטחים האמונים על שמירת הסדר; ואין להתעלם מכך שרוב המתלוננים וחבריהם נמלטו מן הזירה ונמנעו מלהתלונן במשטרה בעוד שהוא וסמנדר נותרו במקום עד הגיע כוחות ההצלה ואז פנו לתחנת המשטרה כדי להגיש שם תלונה מיוזמתם. עוד טוען העורר כי לא נכון היה להתעלם מחלקו המצומצם באופן משמעותי במעשי התקיפה ולגישתו בעוד שעיקר מעשי החבלה והתקיפה של המתלוננים יוחסו לסמנדר (שאף היה מצויד בנשק חם), לו יוחסה תקיפה של מתלונן אחד בלבד כמי שעל פי הנטען בעט בגופו בעת שהיה שרוע על הקרקע. העורר מדגיש כי נוכח הבדל זה בינו ובין סמנדר הוא הופלה לרעה לעומת סמנדר אשר שוחרר בתנאים מגבילים, ולגישתו עברו הפלילי אינו מצדיק את הדבר.

העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו שאין לשחררו לחלופת מעצר כלשהי. לטענתו, הערכת שירות המבחן לעניין מסוכנותו שגויה והיא נסמכת על בעיית סמים נושנה שאין לה תימוכין עדכניים ועוד הוא טוען כי העובדה שהוא מעלה טענה של הגנה עצמית אינה צריכה לעמוד לו לרועץ. בהקשר זה מדגיש העורר כי שירות המבחן התעלם מכך שאין לו הרשעה קודמת בעבירות אלימות וכן מכך שלאחר שחרורו מן המאסר שריצה החליף את סביבת מגוריו, השתלב בעבודה מסודרת וניהל אורח חיים תקין. לבסוף טוען העורר כי בניגוד לאמור בתסקיר, המפקח שהציע (מנהל העבודה בחברת האבטחה בה הועסק), הינו ראוי ומתאים והעובדה כי הם מכירים זה את זה זמן קצר בלבד אין בה כדי לשלול את התאמתו של מנהל העבודה מלשמש כמפקח.

4.

המשיבה מצדה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא ומדגישה כי לגרסתם של המתלוננים תקפו אותם העורר וסמנדר ללא כל התגרות קודמת מצדם וכי גרסה זו עולה בקנה אחד עם החבלות הקשות שנגרמו להם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי על פי כתב האישום מיוחסת לעורר תקיפה של שניים מהמתלוננים ולא אחד בלבד כטענתו, וזאת בעת שהשניים היו מוטלים על הקרקע. אשר להבחנה בין העורר ובין סמנדר טוענת המשיבה כי זו מבוססת הן על כך ששירות המבחן המליץ לשחרר את סמנדר לחלופת מעצר בעוד שנמנע מהמלצה כזו בעניינו של העורר והן על כך שעברו של סמנדר נקי בעוד שלחובת העורר עבר פלילי בעבירות של סמים, החזקת סכין והפרת הוראה חוקית, והוא אף ריצה עד סמוך לפני האירוע נשוא האישום מאסר בפועל.

5.

דין הערר להתקבל. אכן, הראיות לכאורה מצביעות על סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירה המיוחסת לו – חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – כמי שנטל חלק בביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום וכמי שמשתייך למעגל הפנימי של המבצעים. יחד עם זאת אין זה מן הנמנע כי לצורך שלב המעצר יבחן בית המשפט, בין היתר, את החלק המיוחס לכל אחד מן השותפים לביצוע העבירה ויביא את הדברים בחשבון בהחלטתו. במקרה דנן מלמד עיון בכתב האישום כי סמנדר היה על פי הנטען זה שביצע באופן ישיר את מרבית מעשי האלימות המתוארים בו ואילו מעשי האלימות שביצועם מיוחס ישירות לעורר פחותים בהיקפם (בעיטות בגופם של שניים מן המתלוננים לאחר שנפלו אל הקרקע). ממילא, ניתן להניח כי אף שהעורר אחראי לכאורה כשותף לחבלות הראש הקשות שנגרמו ליוסף ולסאמר, הגורם הישיר לאותן חבלות הוא לכאורה סמנדר ומכאן שמסוכנותו של סמנדר, ככל שהיא נלמדת מן האירוע נשוא האישום, עולה במובהק על זו של העורר. למרות זאת, ולמרות שגם סמנדר כמו העורר טוען להגנה עצמית (טענה הנחזית על פניה כקלושה), ראה בית משפט קמא להורות על שחרורו של סמנדר לחלופת מעצר בציינו כי סמנדר נעדר עבר פלילי בעוד אשר לחובת העורר הרשעות קודמות. בחנתי את הרשעותיו הקודמות של העורר אך בהינתן העובדה כי מסוכנותו של סמנדר עולה בהרבה על זו של העורר לא מצאתי כי יש בהן להצדיק את ההבחנה שיצר בית משפט קמא בין העורר לסמנדר בקובעו כי אין חלופה שתיסכון לאיון מסוכנותו של העורר. אודה ולא אכחד – אלמלא שוחרר סמנדר לא הייתי רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לעצור את העורר אך בנסיבות שנוצרו דומני כי אין הצדקה להבחנה ביניהם ומששוחרר סמנדר יש מקום לקבלת תסקיר משלים בעניינו של העורר, על מנת לתור אחר חלופת מעצר ראויה שתאפשר גם את שחרורו.

אשר על כן אני מורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבל תסקיר משלים בעניינו של העורר במסגרתו תיבחן חלופת מעצר הולמת שתניח את דעת שירות המבחן, ככל שתוצע כזו על ידי העורר ועם קבלת התסקיר ישוב בית המשפט המחוזי ויבחן את שאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

בשלב זה ועד החלטה אחרת, יישאר העורר במעצר.