בש"פ 1909/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בצ"א 50332-01-13 מיום 06.03.13 בגדרו הוארך ב-12 חודשים נוספים צו פיקוח שניתן ביחס לעותר למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר.

העורר הורשע בביצוע עבירות מין ונגזרו עליו תשע שנות מאסר לריצוי בפועל. עם שחרורו ממאסר בתחילת שנת 2010, הוגשה בקשה להטיל על העורר צו פיקוח לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: החוק ). בהתאם נערכה לעורר הערכת מסוכנות, בה נמצא כי מסוכנותו ברמה בינונית. על בסיס זה, הוטל עליו צו פיקוח ומעקב למשך שלוש שנים בתנאים הבאים: שיתוף פעולה עם קצין הפיקוח, איסור יצירת קשר עם קורבנות העבירה, הגבלה על שהייה לבדו עם קטינים בגילאי ההתבגרות, וקבלת אישור קצין פיקוח למקום עבודתו.

ביום 20.1.13 פקע צו הפיקוח. שלושה ימים לאחר מכן, הגישה המדינה בקשה להארכת תוקף הצו למשך שנתיים נוספות. בתחילה, סירב העורר להתייצב להערכת מסוכנות והיחידה להערכת מסוכנות לא מצאה צידוק לקבוע שינוי ברמת מסוכנותו (המלצה מיום 23.01.13). בהמלצת בית המשפט, הסכים העורר להיבדק בהערכת מסוכנות חוזרת, בה נמצא כי חלה התמתנות במידת הסיכון הנשקף ממנו ונקבע שמסוכנות העורר ברמה נמוכה-בינונית. בדיון שהתקיים ביום 28.02.13 החליט בית המשפט המחוזי להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את צו הפיקוח למשך שנה נוספת באותם התנאים. זאת בגלל שלושה נתונים: הרקע והסיבות לעבירות המין של העורר נותרו עלומים; סירובו של העורר להשתתף בטיפול ייעודי לעברייני מין; המשיכה לילדים בגיל ההתבגרות שאינה פגה מעצמה.

החלטה זו היא מושא הערר שלפנינו.

2.

הסניגור מסתייג מהחלטת בית המשפט המחוזי משני טעמים. האחד, החלטת בית המשפט לא סיפקה "טעמים מיוחדים שיירשמו", כפי שנדרש לשם הארכת צו פיקוח שפקע תוקפו לפי סעיף 14(ב) לחוק. השני, טוען הסניגור אף לגוף ההחלטה כי לא מתקיימים בעניין העורר טעמים מיוחדים להאריך את תוקף הצו: כיום העורר לא מכחיש את ביצוע העבירות ומכיר בסטייתו, הוא שיתף פעולה עם קצין הפיקוח והקפיד על תנאי הפיקוח במהלך כל התקופה, הוא השתלב בעבודה יציבה בה מועסק באופן יציב, לעורר תמיכה משפחתית שמהווה גורם ממתן. אי לכך, הערכת המסוכנות העדכנית מצאה שמסוכנותו פחתה והיא כעת ברמה נמוכה-בינונית – הרמה הנמוכה ביותר שניתן לבקש בגינה צו פיקוח. מנגד, בא כוח המדינה מבקש להתיר את החלטת בית המשפט על כנה כיוון שהיא מוצדקת. הוא התייחס לצורך להמשיך לפקח על העורר מאחר שמסוכנותו טרם התאיינה, וכי העורר מסרב לערוך טיפול שידון בגורמים לביצוע העבירות.

3.

סעיף 14(ב) לחוק אכן דורש התקיימותם של טעמים מיוחדים כדי להאריך צו פיקוח שלא בתוך תקופת הפיקוח. אמנם החלטת בית משפט קמא מנומקת והטעמים להארכת צו הפיקוח מופיעים בה. ברם, במישור העקרוני צודק הסניגור כי נוכח לשון החוק שמדגישה את הצורך ב"טעמים המיוחדים שיירשמו", בהחלטה מעין זו ראוי לציין את הדרישה המופיעה בדין ולפרט את הנימוקים המיוחדים מפורשות.

בנסיבות הענין, ובשים לב לתקופת הזמן הקצרה שחלפה מאז שפג צו הפיקוח הראשון, מצאתי לקבל את הערר באופן חלקי כך שתוקף צו הפיקוח יקוצר ויחול למשך שישה חודשים במקום 12 חודשים. תוצאה זו מאזנת בין שיקולי הכלל והפרט.