בש"פ 1911/06 מוסא אלעמרני נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בראשון-לציון נטען, כי העורר חבר לאחר – זאקי בן צאלח הושאלה – לבצע עסקה אחרת בסם. נטען, כי העורר ושותפו סיכמו עם שני שוטרים מוסווים למכור להם 3 ק"ג חשיש ו-20 ק"ג קנבוס, תמורת סכום של 53,000 ש"ח. העסקה בוצעה בשעות הערב של יום 9.1.06, כאשר העורר ושותפו הובילו את השוטרים לארון חשמל הנמצא על כביש 4, שם הצביעו בפניהם על שני שקים בהם היה ארוז הסם. משהחלה החבורה לעשות את דרכה לתחנת הדלק שם היה אמור להתבצע התשלום עבור הסם, נעצרו העורר ושותפו.

עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ומשבית המשפט השלום נעתר לה, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. ערר זה נדחה, ואת השגותיו כנגד החלטה זו הביא העורר בפני.

2.במהלך הדיון בפני ערכאות קמא, טען העורר כנגד קיומה של תשתית ראייתית, ועל כן לא התקיים, להשקפתו, התנאי הקבוע בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. ברם, סוגיה זו נבחנה בידי שתי ערכאות שמסקנתן היתה כי תשתית זו קיימת גם קיימת, ואינני סבור כי שגו בכך. נהפוך הוא, גרסת העורר לפיה נקלע למקום באורח תמים, תתקשה לעמוד במבחנן של הראיות שבידי המשיבה, וכוונתי לכך שהוא נכח בשני המפגשים עם השוטרים המוסווים, נטל חלק פעיל בשיחות, ולבסוף, הצביע בפני השוטרים על המקום בו היה מוסתר הסם.

כל אלה די בהם לשלב זה של ההליכים כדי לענות אחר דרישת "הראיות לכאורה" בה חייבת המשיבה. יתר על כן, תוצאה זו מחייבת מסקנה נוספת, קרי, העורר נמנה על אלה המכירים את מקורות הסם, יודע להגיע אליהם, ופועל להפצתו של נגע זה שעל סכנתו לחברה בישראל שוב אין צורך להרבות מילים. לאור זאת, הסכנה הנשקפת מהעורר אינה נגזרת עוד מהחזקה הקבועה בחוק המעצרים, אלא נתמכת בראיות של ממש. אם תוסיף לכך את כמות הסם הגדולה אותה ביקשו העורר וחברו למכור, ואת עברו הפלילי, שוב אין מנוס מלקבוע כי זהו מסוג המקרים שכל חלופת מעצר שתוצע, לא יהיה בה מענה הולם למסוכנות העורר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.