פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1917/13
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
העותרים:
1. יעקב גראד
2. משה אלירן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה לגילוי ראיה חסויה
תאריך ישיבה:
כ"ט בניסן תשע"ג (9.4.2013)
בשם העותרים:
עו"ד שי שקד
בשם המשיבה:
עו"ד שאול כהן
החלטה
1.
מונחת לפניי עתירה לגילוי ראיות חסויות לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ).
2.
בספטמבר 2012 הוגש כנגד העותרים כתב אישום בגין עבירת חטיפה לשם רצח או סחיטה לפי סעיפים 372 + 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) וכן עבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק. עניינה של הפרשה בתופעה החמורה של חטיפת אזרחים סודאנים ואריתראים בידי כנופיות מקומיות בסיני תוך דרישת דמי כופר מבני משפחותיהם השוהים בישראל. על פי כתב האישום המתוקן, דרך הפעולה במקרים אלה היא כי אנשי הכנופיה מחזיקים בחטוף, יוצרים קשר טלפוני עם בן משפחתו השוהה בישראל ומאיימים כי קרובם יוצא להורג אם לא ישולם עבורו – באמצעות אנשי קשר – דמי כופר. במקרה שלפנינו עותר 1 שימש כאיש הקשר עבור פעיל חמאס מעזה (להלן: עמאד ) אשר אמור היה לקבל לידיו את דמי הכופר מבן משפחה של אחד החטופים ולהעבירם לעמאד אשר תיווך בעסקה. ביום 25.8.2012 נסעו שני העותרים יחדיו לאזור התחנה המרכזית בתל אביב שם פגשו את דודו של החטוף ונטלו מידיו סכום של 13,000 דולר ארה"ב. בהמשך יצר עותר 1 קשר עם פעיל חמאס שני מירושלים (להלן: לואאי ) על מנת לתאם איתו את העברת הכסף. מספר ימים לאחר מכן נסע עותר 2 בהוראת עותר 1 ובחברת אדם נוסף לירושלים שם מסרו ללואאי את הכסף בניכוי עמלה של כ-2000-1500 ₪ אותה נטל עותר 1 מכספי הכופר. השניים נעצרו ביום 2.9.2012, הוגש נגדם כתב אישום ובסוף חודש אוקטובר שוחררו למעצר בית מלא.
3.
ביום 3.12.2012 חתם שר הביטחון, מכוח סמכותו לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות, על תעודות חיסיון בעניינם של שני העותרים מטעמים של הגנה על ביטחון המדינה. תעודות החיסיון כוללות את מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט או תוכן מידע שיש בו כדי לחשפם ובכלל זה שיטות ודרכי פעולה, פעילות מבצעית, נהלי עבודה, אמצעי איסוף מודיעין וכן תפקידים, שמות ומשימות של עובדי שירות הביטחון הכללי.
תעודת חיסיון זה היא נושא הדיון שלפניי.
4.
בא כוח העותרים מבקש כי בית המשפט יורה על גילוי כל חומר החקירה הנוגע לחקירתם של שני פעילי החמאס – עמאד ולואאי. לטענתו, חשיפת הראיות החסויות על פי תעודת החיסיון חיונית לביסוס הגנתם של העותרים הואיל ובפרטים החסויים קיים פוטנציאל ראייתי שעשוי לעורר ספק סביר ביחס לאשמתם של העותרים בעבירות המיוחסות להם. לטענת העותרים, לא הייתה להם מודעות לכך שעמאד ולואאי משתייכים לארגון חמאס וסברו כי הכספים אותם העבירו הם כספי חוב ולא כספי כופר. על פי שיטה זו, העותרים שימשו למעשה "כלי בידיו" של עמאד אשר מסר להם גרסה שקרית באשר למקורם ותכליתם של הכספים, וככאלה הרי שהם נטולי אחריות פלילית. לצורך מיצוי קו הגנה זה מבקשים העותרים כי תינתן להם הגישה אל החומרים החסויים בכל הנוגע להתקשרויות טלפוניות בין פעילי החמאס לבין עצמם, בינם לבין האריתראים ובינם לבין עותר 1. עוד מבקשים העותרים את כלל המידע הקשור במישרין או בעקיפין ליחסים שבין עותר 1 לעמאד, את פירוט הפעולות שנקטה ישראל על מנת ללכוד את עמאד וכן כל המידע הנוגע לפעולות דומות שביצעו עמאד ולואאי באמצעות ישראלים אחרים.
המשיבה מצידה הבהירה כי בכל מה שקשור למודעותם של העותרים אין בחומרי החקירה דבר וחצי דבר אשר עשוי לסייע להגנה. לטענת בא כוח המדינה, רוב החומר החוסה תחת התעודה איננו רלוונטי כלל לעניינם של העותרים כי אם לענייניו של לואאי.
5.
מהזכות להליך הוגן נגזר כלל הגילוי המעוגן בסעיף 74 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 והפועל לטובת הנאשם. נאשם העומד לדין זכאי לקבל לידיו את חומרי החקירה בעניינו ובכך באה זכותו להתגונן לידי מימוש. אך לכלל זה מצויים גם יוצאים מן הכלל שמטרתם מתן ביטוי לשיקולים אחרים ובהם האינטרס הציבורי. סעיף 44(א) לפקודת הראיות שכותרתו "חסיון לטובת המדינה", קובע כך:
אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.
עיון בסעיף זה מלמד אם כן כי קיומו של אינטרס ציבורי לא מביא את זכות ההגנה של הנאשם לנסיגה מלאה כי אם יוצר מעין תחרות חדשה. ההסדר הקבוע בסעיף 44(א) משרטט מבנה תלת-שלבי לביקורת שיפעיל בית המשפט בבואו להכריע בסוגיה זו (ראו בש"פ
6642/11
פלוני נ' מדינת ישראל (2.12.2011); בש"פ 7476/12
אל אטרש נ' מדינת ישראל (13.12.2012)). כדי לעבור שלב יש לעמוד במבחן השלב שקדם לו. השלב הראשון הוא בחינת רלוונטיות החומר להגנתו של הנאשם – זאת במסגרת חובת גילוי חומרי חקירה על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ ). השלב השני הוא בחינת ההצדקה העומדת ביסוד הטלת החיסיון – האומנם בחשיפת החומרים יש כדי לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה? השלב השלישי, במידה והשבנו בחיוב בשני השלבים הראשונים, יערוך איזון בין שני השיקולים העומדים על כפות המאזניים. אם יימצא כי החומר החסוי רלוונטי להגנת הנאשמים ומנגד, כי קיימת הצדקה ביטחונית לקיומו של החיסיון, אז ורק אז תידרש הפעלת איזון בין שני השיקולים. נוסחת האיזון קבועה בלשון החוק ולפיה החיסיון יעמוד בעינו אלא אם מצא בית המשפט כי "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". מושם דגש על זכויות הנאשם לנהל את משפטו אל מול האינטרס הציבורי בדמות שיקולי ביטחון ויחסי חוץ. כמובן, היה ובית המשפט יורה על חשיפת החומר, התביעה רשאית לפטור עצמה מצו זה אם תחזור בה מכתב האישום. ועם כל זאת, נמצא כי שאלת הרלוונטיות של חומר חסוי כלשהו מהווה שאלת סף אשר בהיעדר תשובה חיובית לה יתייתר הצורך בבחינת האיזון בין שני השיקולים.
6.
שמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, לרבות דברי בא כוח המדינה שנמסרו במעמד צד אחד בנוכחות גורמי הביטחון. הדיון נדחה על מנת לעיין בחומר החסוי תוך הבהרה לצדדים שבמידת הצורך יתקיים דיון נוסף. לגופו של עניין, רוב החומר אינו עונה על דרישות סעיף 74 לחסד"פ – בדיקת הרלוונטיות בשלב הראשון. חלק מהחומר נוגע לעניינים טכניים בדבר עצם ביצוע המעשה הנטען בכתב האישום. חשיבותו של חומר זה ירדה לנוכח עמדת הסנגור כי העותרים אכן ביצעו את מעשי העבירה אלא שהיו נעדרי מחשבה פלילית. בחנתי אם בכל זאת החומר יכול לסייע לקו ההגנה של הסנגור, זה שהצהיר עליו במפורש וזה המשתמע, ולא נראה כי יש מקום לגלות את החלקים מתוך החומר – העונים על דרישות השלב הראשון והשני – במסגרת השלב השלישי. כדי למנוע, במידת האפשר, את הערפול סביב הנושא ביקשתי בדיון במעמד צד אחד מהפרקליט להבהיר נקודות מסוימות ולכך הסכים. התובע אף התייחס לעדות העיקרית שבתיק החקירה והבהיר כי במסגרת העתירה יש להבחין בין החומר החסוי המתייחס למבקשים לעומת זה המתייחס לדמויות אחרות במקרה כגון הגורם אליו הועברו הכספים. סיומו של דבר, החומר אינו בר חשיפה או מפני שאינו רלוונטי או מפני שאינו דרוש "לעשיית צדק" מבחינת הגנת המבקשים.
7.
סוף דבר הנני מורה על דחיית העתירה.
ניתנה היום, ז' באייר תשע"ג (17.4.2013).
ש ו פ ט