בש"פ 1919/99 עמוס דוד נ. מדינת ישראל

לעורר יוחסו בכתב אישום שהוגש לבית

המשפט המחוזי עבירות של איומים, הפרת הוראה חוקית והצתה. העבירה החמורה מתייחסת להצתת ביתה של המתלוננת, אשר על אף בקשותיו ואיומיו החוזרים של העורר, סרבה לחזור ולהיות ידידתו.

בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה את הראיות להוכחת אשמת ההצתה המיוחסת לעורר. אין לכך ראיה ישירה אלא ראיות נסיבתיות בלבד. לא אפרט ראיות אלה, אשר בית המשפט טרח ופרטן בדקדקנות. אסתפק בכך שאומר, שמבלי להכריע בשאלה אם יהיה די באלה להרשיע את העורר (בכך ידון ויכריע בית המשפט המחוזי), עסקינן בראיות אשר יתכן שלא יהיה בהן די לצורך הרשעה. מכל מקום, וזה החשוב לענייננו, מידת חוזקן של הראיות מצדיקה שתשקל באהדה חלופת מעצר. אכן, נראה לי שבהתחשב בכלל הנסיבות יש לאפשר חלופת מעצר, על פיה, בין יתר העניינים, יחוייב העורר להמצא במעצר בית בריחוק מקום ממקום מגורי המתלוננת בראש העין.

בא כוח העורר הציע שהעורר יימצא בבית אביו במושב פרזון שם גרים אחיו או אחותו, ואלה האחרונים או אחד מהם יוכלו לערוב לכך שלא יצא מפתח ביתו.

באת כוח המדינה הציעה, ולכך הסכים בא כוח העורר, שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את כלל תנאי חלופת המעצר, כולל זהות הערב או הערבים.

הערר מתקבל במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי אשר יחליט על תנאי חלופת המעצר.