בש"פ 1922/13 מנשה סלם נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במ"ת 43097-01-13 (כב' השופט צ' קפאח ) שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

למקרא כתב האישום המתוקן מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: המתלונן עוסק למחייתו כמוביל כסף לכספומטים. ביום 31.12.12 יצא המתלונן מסניף של בנק המזרחי בדיזנגוף סנטר בתל אביב כשברשותו 250,000 ש"ח והחל ברכיבה על אופנועו, כאשר מעסיקו רוכב על אופנוע מעט לפניו. במהלך נסיעת המתלונן ברחוב סוקולוב בתל אביב, הגיעו העורר ונאשם 1 על גבי אופנוע. נאשם 1 אמר למתלונן לבוא הצידה תוך שהוא מאיים עליו "אל תעשה רעש שלא יהיה בלאגן". העורר ונאשם 1 כיבו למתלונן את האופנוע והורו לו להוציא את הכסף מתחת לכסא האופנוע. המתלונן סירב והשיב כי אינו יודע במה מדובר. בשלב זה התקרב המעסיק אל העורר ונאשם 1, או אז השליכו השניים את מפתחות האופנוע של המתלונן והחלו לנוס מהמקום רכובים על גבי האופנוע שלהם. בגין מעשים אלה, יוחס להם ביצוע עבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות (ע"י שניים בצוותא) לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בשילוב סעיף 25 לחוק.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה להורות על מעצרם של העורר ונאשם 1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. נטען כי קיימות כנגד המעורבים ראיות לכאורה להוכחת אשמתם בעבירת ניסיון שוד אשר כוללות את עדויותיהם של המתלונן ומעסיקו, ראיות די.אן.איי, עימותים שנערכו מול הנאשמים ועוד. הנאשמים לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה, כי אם לא הסכימו להגדרת העבירה המיוחסת לעורר ולנאשם 1. לטענתם, הראיות שהוכחו לכאורה אינן מגבשות את עבירת השוד; אלו לכל היותר מספיקות כדי להאשימם בעבירה של דרישת נכס באיומים על פי סעיף 404 לחוק העונשין.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר שני הנאשמים עד תום ההליכים. נקבע שהמדובר באירוע של ניסיון ליטול כסף אשר היה מצוי באמתחת המתלונן. על פי הגיונם של הדברים, אלמלא הופרעו הנאשמים במלאכתם, הם היו נוקטים צעדים אלימים כדי ליטול את הכסף. נפסק כי יש להתיר את הגדרת המעטה המשפטי לשופט אשר ידון בתיק העיקרי. אשר לבקשת העורר להפנותו לשירות המבחן, בית המשפט המחוזי ציין כי הרשעותיו הפליליות מעידות על פעילות עבריינית עקבית משנת 2005. לבסוף הודגש כי ניכרת מסוכנות כה בולטת עד כי אין מקום לערב את שירות המבחן. מכאן הערר שלפניי.

3.

העורר מעלה שני נימוקים עיקריים. האחד, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שמוטב להותיר את קביעת המסגרת המשפטית לשופט שידון בתיק העיקרי מבלי להידרש לסוגיה. לעמדתו, לא הוכחו ראיות לכאורה להרשעתו בעבירת השוד. הוראת החיקוק ההולמת את עובדות כתב האישום היא דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק העונשין, שהעונש הקבוע בצידה הוא כשליש מן העבירה המיוחסת לו. לפי טיעונו השני, היה על בית המשפט להבחין בין שני הנאשמים בעת בחינת המסוכנות שלהם, שכן מעורבותו של העורר בביצוע המעשים המיוחסים הייתה פחותה ואף עברו הפלילי פחות מכביד משל נאשם 1. על כן, מבקש העורר להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ולקבוע כי יש לבחון את שחרורו לחלופת מעצר ולשם כך להפנותו לעריכת תסקיר מעצר.

לגישת המשיבה דין הערר להידחות. לטענתה הוכחה מסוכנותו של העורר גם מבחינת טיב המעשים ובעיקר מבחינת טיב העושה. העורר אינו חולק על התשתית העובדתית של מעשיו. מבחינת עברו הפלילי, העורר הורשע בשש עבירות קודמות כבר כשהיה קטין. בין העבירות מצויה גם עבירת הפרת הוראה חוקית שמעידה כי לא ניתן לתת בו אמון לצורך שחרור לחלופת מעצר. על כן, צדק בית המשפט המחוזי כשהורה להותירו במעצר עד תום ההליכים.

4.

על החלטה להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, להישען על שלושה אדנים שנקבעו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996: ראיות לכאורה, עילת מעצר, והיעדר חלופה מתאימה.

בעניינו, מסכימים הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה בפן העובדתי; המחלוקת נטועה בשאלה – ראיות ביחס לאיזו עבירה? הבדל מרכזי בין העבירה המיוחסת לעורר והעבירה לה הוא טוען מצוי במטרת האיום. בעוד שבעבירת דרישת נכס באיומים, הכוח מוכוון לאלץ ולהניע את המחזיק למסור את הדבר לדורשו, בעבירת השוד הכוח המופעל מיועד "לאיין התנגדות" של המתלונן לגניבת הדבר (יעקב קדמי על הדין בפלילים: חוק העונשין

778 (חלק שני, 2005)). באת כוח המשיבה טענה בדיון לפני בית המשפט המחוזי כי הבדל זה יבחן בדיון העיקרי באישום. נכון להבהיר כי בעת בקשה למעצר עד תום הליכים, שהוא שלב מקדמי בהליך הפלילי בו לנאשם עוד עומדת חזקת החפות, בית המשפט לא יתן צו מעצר לנאשם עד תום ההליכים, אלא אם כן נוכח שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה שיוחסה לו (סעיף 21 לחוק המעצרים). בית המשפט יבדוק, אפוא, את הראיות המונחות לפניו

ביחס ל מסגרת המשפטית להוכחת אשמתו. בהקשר זה, על שופט המעצרים לבחון לא רק האם קיימות ראיות אלא גם האם המסגרת מתאימה להן. אמנם הבדיקה המשפטית היא ברמה הלכאורית בלבד ואין צורך לקבוע מסמרות, אך יש מקום לערוך בדיקה אף בשלב זה.

למקרא החומר שבתיק דנא, עולה כי די בראיות הקיימות כדי לקבוע שייתכן והעורר יורשע על בסיסן בעבירת ניסיון שוד. לאחר ש נאשם 1 אמר למתלונן לבוא הצידה ולא לעשות רעש כדי "שלא יהיה בלאגן", העורר ונאשם 1 כיבו את מנוע האופנוע של המתלונן וכן נטלו את צרור המפתחות שלו. מאחר שמעסיקו של המתלונן התקרב למקום, נמלטו השניים. מעשים אלה מלמדים לכאורה, על כוונת העורר לאיין את יכולת ההתנגדות של המתלונן מפני מסירת הכסף לידי השניים. בל נשכח את השוני ביסוד הכוונה הנדרש על פי הוראת סעיף 404 לעומת זה המפורט בסעיף 402. בעוד הראשון מסתפק ב"כוונה לגנוב", האחרון מחייב "כוונת שוד" להשיג אחת משלוש התכליות המפורטות בסעיף. על פני הדברים, ואינני קובע מעבר לכך, העובדות שהוכחו לכאורה מבססות את העבירה המיוחסת לעורר כנדרש בשלב זה.

לעניין עילת המעצר בדמות מסוכנות העורר, טוען זה כי מעורבותו במעשים המיוחסים פחותה ביחס לנאשם 1, וכי הרשעותיו מתייחסות לעבירות ישנות שבגינן לא ריצה עונשי מאסר – ולכן לא היה על בית המשפט לקבוע שמסוכנותו כה ניכרת עד כי אין להורות על עריכת תסקיר מעצר. לא מצאתי להתערב בעניין זה בהחלטת בית המשפט המחוזי. בל נשכח שעברו הפלילי של העורר כולל עבירות רכוש נוספות של התפרצות למקום מגורים, גניבה והיזק לרכוש במזיד. עובדות אלו יחד עם המעשים המיוחסים לו באישום זה – ניסיון ליטול כסף תוך כדי הפעלת איומים כלפי אדם אחר באור יום ותוך שיתוף פעולה עם אדם נוסף, הצעיר ממנו בשבע שנים – מעידים על מסוכנות.

נותרה, אם כן, סוגיית חלופת המעצר. מצוות המחוקק היא לתור אחר חלופה ראויה. נוכח אופיו של הדיון בבית המשפט המחוזי, בו לא הוצגה כלל חלופת מעצר על-ידי בא כוח העורר, לא היה מחויב בית המשפט המחוזי להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן. בדיון לפניי ציין בא כוח העורר כי יש בידו להציע חלופה בביתה של אחות העורר. ככל שיעשה זאת או יציג כל חלופה אחרת דרך הגשת בקשה, בית המשפט ישמע את טענות הצדדים טרם מתן הכרעה. אין בהחלטתי למנוע מבית המשפט המחוזי לשקול מחדש אם יש מקום להפנות את העורר לשירות המבחן.

5.

בהתאם לאמור לעיל, הערר נדחה.