בש"פ 1923/04 ספידי ליין תעשיות 1992 בע"מ נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. פסק הדין נשוא הבקשה ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 4.12.03, ובו נתקבל ערעור מטעם המשיב על החלטה של בית משפט השלום. לטענת המבקשים טעה בא כוחם במניין הימים, עת סבר כי תקופת 45 הימים להגשת ערעור מסתיימת ביום 20.2.04, שהינו יום ששי בשבוע, ועל יסוד סברה זו כלכל את צעדיו, וביקש להגיש את בקשת הרשות לערער ביום 22.2.04. לטענת בא כוח המבקשים, נמסר לו בבית המשפט כי המועד האחרון להגשת ההליך היה ביום 19.2.04, ומשכך, החמיץ את המועד לנקיטת הליך.

מקור הטעות של בא כוח המבקשים נעוץ בכך, שבעת מניין הימים לא הביא בחשבון את יום 6.1.03, הוא היום הראשון שלאחר תפוגת ההודעה בדבר עיצומים בבתי המשפט. המדובר בטעות בדין, אך בנסיבות העניין, אין לומר כי היתה זו טעות בלתי סבירה (ראו בש"א 1429/04 מלונות הים התיכון נ' פודורז'נסקי, טרם פורסם). אין גם ביד המשיב להצביע על שינוי מצב לרעה שלו על יסוד האיחור המיזערי של המבקשים. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח אמת המידה המקלה יחסית במתן ארכה בהליכים פליליים (ראו בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1), לפיה "במקרה שהערעור מוגש על ידי הנאשם, ... יש להטות את כף המאזניים לטובת האינטרס של עשיית צדק ובירור האמת ככל שניתן. במקרה כזה עלינו להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום - על זכאותו של הציבור לוודאות משפטית." הדברים אמורים ביתר שאת במקרה כמו המקרה שבפניי, בו האיחור הנדון מיזערי והוא נבע מטעות בדין שלא היתה בלתי סבירה.

במצב זה, נראה לי כי יש לקבל את הבקשה. אכן, דומה כי הבקשה אף עומדת גם באמת המידה המחמירה יותר למתן ארכה, הנהוגה בהליכים אזרחיים, ובגדרה נדרש טעם מיוחד למתן ארכה. נוכח מסקנה זו, לא מצאתי מקום להידרש לטיעוני המשיב בדבר סיכויי ההליך. אכן, עניין זה נתון לשיקול דעתו של השופט שיישב בדין, ובנסיבות עניין זה, שבו עולה מן הבקשה טעם מוגבר למתן ארכה, אין בטענות המשיב לגביו עילה שלא להעתר למבוקש.

הבקשה מתקבלת. המזכירות תפתח תיק בקשת רשות לערער על יסוד בקשות הרשות לערער שצורפו לבקשה שבפניי.