בש"פ 1923/06 חמוד סאדק נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי עובר לתאריך 21.1.06 קשרו העורר ואחיו – ראמי חמוד – לקנות מאחר סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כחצי ק"ג. העורר וראמי נסעו ברכב בו נהג העורר לכביש הגישה לבית ספר שדה "מבואות חרמון", שם הם קיבלו את הסם לאחר ששילמו את תמורתו. בדרכם חזרה לכפר סאג'ור, נעצרו העורר וראמי על ידי שוטרים והסם ברשותם.

2.לעורר ולראמי יוחסו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וכן סחר והחזקה של סם מסוכן שלא לשימוש עצמי. המשיבה עתרה לעצור את העוררים עד תום ההליכים, ובעוד שראמי הסכים לבקשה, טען העורר כי אחיו ביקש ממנו להסיעו הואיל והוא נמצא בתקופת פסילה, והוא עשה זאת מבלי שידע כי אותה נסיעה נועדה לביצוע עסקה בסם. בית המשפט המחוזי לא נטה לאמץ גרסה זו, אדרבא, נקבע כי אין זה סביר שהעורר הסיע את אחיו, בשעות חשכה, למרחק כה רב ממקום מגוריהם, מבלי שישאל אותו למטרת נסיעתם. יתר על כן, התנהגות העורר במהלך חקירתו – סירובו להשיב על שאלות, ומסירתן של תשובות מתחמקות – כל אלה מצביעים עליו כמי שידע את מטרת הנסיעה ופעל בצוותא-חדא עם אחיו.

לנוכח מסקנה זו, הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי הוכחה בעניינו של העורר עילת מעצר, ועל כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

העורר משיג בפני על ההחלטה לעוצרו, כאשר את יהבו הוא משליך על הטענה לפיה לא הצליחה המשיבה להצביע על ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את הרשעתו.

3.לא ראיתי מקום לקבל את הערר. לא נעלמה מעיני העובדה שאחיו של העורר, ראמי, נטל על עצמו את מלוא האחריות לעסקת הסם, אולם אפשר גם אפשר שהוא עשה זאת כדי לחלץ לפחות את העורר מהמצוקה אליה נקלעו שניהם. באפשרות זו תומכת העובדה ששני האחים נסעו למקום מרוחק, ובמקום מבודד נמסר הסם לראמי. אני שותף לדעתו של בית משפט קמא, שלפחות בשלב זה של ההליכים, יש קושי לקבל את גרסתו של העורר לפיה לא ראה ולא שמע דבר, וגם לא חקר ולא דרש כדי לדעת מפיו של אחיו מהי מטרת נסיעתם, ולמה נועדה ירידתו של ראמי מהרכב.

אשר על כן, מקובלת עלי מסקנתו של השופט המלומד של בית משפט קמא, לפיה עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ומכך מתבקש כי הוכח גם קיומה של עילת מעצר סטטוטורית. אכן, בית המשפט מצווה לבחון את האפשרות לעשות שימוש בעילות מעצר, אולם מקום שמדובר בסחר בכמות כה גדולה של הרואין, כמו מאליה מתבקשת המסקנה כי סכנתו של העורר היא כה רבה, עד שאין בנמצא חלופה שתאיין אותה, זולת מעצר ממש. מסקנה זו מתבקשת ביתר שאת לנוכח העובדה שלעורר הרשעות קודמות, ובשנת 2000 אף נגזר לו עונש מאסר בן 5 שנים.

הערר נדחה.