בש"פ 1933/10 מדינת ישראל נ. נאדר ג'בארין

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.3.2010 (כב' השופט ר' שפירא) בה הורה על שחרור המשיב למעצר בית מלא בתנאים מגבילים.

1.

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה יחד עם אחיו (להלן: סעיד ) בעבירות של החזקת נשק, נשיאה והובלת נשק והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. מכתב האישום שהוגש נגדו עולה כי ביום 30.1.2010, בשעה 14:30 לערך, נסע המשיב באיזור אום אל-פאחם עם סעיד ועם שני אחים נוספים, ברכב הסובארו של סעיד. המשיב, אשר ישב במושב האחורי, נשא עמו תיק בד (להלן: תיק הבד ) ובו תת מקלע אוטומטי, מחסנית תואמת שבתוכה כדור 9 מ"מ

וכן כדור 9 מ"מ

בודד נוסף. באותה עת תרו באזור שתי ניידות משטרה אחר מכונית הסובארו, בעקבות דיווח שהתקבל במשטרה. שוטרי הניידת הראשונה זיהו את הרכב, בו נהג סעיד, וסימנו לו לעצור. משניגש אחד משוטרי הניידת אל הרכב לשם בדיקתו פתח סעיד בנסיעת הימלטות פתאומית ומהירה. הניידת הראשונה החלה דולקת בעקבותיו תוך שהיא מעדכנת את ניידת המשטרה השניה בדבר המרדף וזו הגיעה מן הכיוון הנגדי וחסמה את דרכו של רכב הסובארו, שנאלץ לעצור. אז פתח המשיב את הדלת הימנית האחורית והחל נמלט בריצה במורדות הכביש כשהוא אוחז בידו את תיק הבד. אחד השוטרים הדף אחריו וצעק לו בערבית לעצור אך המשיב לא שעה לקריאותיו והוא נעצר לבסוף על ידי השוטרים כשפנה לתוך חצר. תיק הבד נמצא סמוך לאחר מכן בקרבת מקום. עוד נמצא במקום כדור 9 מ"מ נוסף, שהמשיב זרק במהלך מנוסתו.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה העוררת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון מיום 11.2.2010 הודה המשיב בקיומן של ראיות לכאורה אך טען כי נוכח נסיבות האירוע ונסיבות חייו יש לאפשר את שחרורו לחלופת מעצר. בהחלטה מיום 14.2.2010 קבע בית משפט קמא (כב' השופט ר' שפירא) כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה וכי המשיב הודה במיוחס לו, וכן ציין כי עדויות אחיו, כמו גם תפיסת הנשק וגרסאות השוטרים המעורבים, מחזקות את כתב האישום. על רקע זה קבע בית המשפט כי די בראיות כפי שהן כדי לבסס סיכוי של ממש להוכחת עובדות כתב האישום וכי עבירות שעניינן הובלת נשק מקימות מטבען עילת מעצר של מסוכנות. עוד קבע בית המשפט כי במקרה זה קיים גם חשש להימלטות מן הדין נוכח הימלטות המשיב מן השוטרים, אולם נוכח העובדה שעברו הפלילי של המשיב כולל הרשעה בודדת בעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב בשנת 2000, הורה בית משפט קמא לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו של המשיב עד ליום 7.3.2010, לשם בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

בתסקיר מיום 2.3.2010 המליץ שירות המבחן על שחרור המשיב לחלופת מעצר בביתו בפיקוחם המלא של הוריו ובאיזוק אלקטרוני, לאחר שהתרשם כי מדובר באדם אשר מתבונן במעשיו ובמשמעותם ומכיר במניעים שעמדו בבסיס התנהלותו טרם מעצרו. בהחלטה מיום 8.3.2010 קבע בית המשפט (כב' השופט ר' שפירא) כי הוריו ואשתו של המשיב הם אנשים נורמטיביים וכי רמת המסוכנות הנשקפת מן המשיב אינה בדרגה הגבוהה. לפיכך הורה על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בביתו באום אל-פאחם בפיקוח כאמור המגובה באיזוק אלקטרוני ובבטוחות כספיות. למשיב הותר לצאת מביתו, מלווה במפקח, לשעתיים ביום לצורך התאווררות ונאסר עליו להגיע לאזור מגורי המשפחה אשר על פי הנטען ביקש לערוך עמה סולחה ביום שבו נעצר. המשיב נדרש להפקיד את דרכונו ו-10,000 ₪ במזומן ולחתום על התחייבות עצמית בסך 50,000 ₪, והמפקחים נדרשו לחתום כל אחד על התחייבות אישית בסך 15,000 ₪. העוררת אינה משלימה עם החלטה זו של בית משפט קמא ומכאן הערר שבפנינו.

3.

העוררת טוענת כי שגה בית משפט קמא בשחררו את המשיב לחלופת המעצר שכן העבירות המיוחסות לו מעידות על מסוכנות רבה שרק בנסיבות חריגות ניתן להפיגה בחלופת מעצר. לטענתה טמונה בתת מקלע שתחמושת בצדו סכנה ודאית לבטחון הציבור וזאת נוכח האפשרות המוחשית שאלה יגיעו לידי גורמים עוינים אשר יעשו בהם שימוש לפעולות בלתי כשרות או הרג וטרור. העוררת מוסיפה וטוענת כי אין בהחלטת בית משפט קמא הנמקה ממשית לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר ואין בה להסביר כיצד תנטרל החלופה המוצעת את המסוכנות הנשקפת ממנו, ועוד היא טוענת כי נסיונו של המשיב להימלט מן השוטרים שעיכבו אותו כשתיק הבד בידיו, מלמדים על זלזול מצד המשיב בחוק וברשויות האמונות על אכיפתו. בהקשר זה מוסיפה העוררת כי העורר נלכד כשבידו נשק לאור יום ובעיבורה של עיר וכי גירסתו לפיה מצא את הנשק בחצר ביתו, במקרה, שני לילות קודם לכן ונשא אותו עמו לשם יריות שמחה במהלך סולחה שתכנן לערוך עם אחיו (אך לא השתמש בו לבסוף), הינה בלתי מבוססת. עוד טוענת העוררת כי קשה ליישב בין גרסה זו ובין התרשמותו החיובית של שירות המבחן וכי החלטת בית משפט קמא אינה מתמודדת עם פער זה. העוררת מוסיפה וטוענת כי שירות המבחן התרשם מן המפקחים לשלילה בתארו את אשת המשיב כבעלת קושי בהצבת גבולות ותלות רגשית בבעלה ואת אמו של המשיב כמי שסובלת מבעיות בריאות שונות אשר תתקשה בשל כך לשאת במשימת הפיקוח לאורך זמן. עוד מדגישה העוררת כי שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בביתו שלו. לבסוף טוענת העוררת כי אין בתסקיר או בהחלטת בית משפט קמא כל התייחסות לסכסוך הקיים לכאורה בין המשיב ובין אחד מאחיו, שבגינו הוביל לכאורה המשיב את תת המקלע והתחמושת, וכי בנסיבות אלו יש להימנע ביתר שאת משחרורו של המשיב לחלופת מעצר כאמור בלא שהעניין הוברר.

4.

המשיב, מצדו, טוען כי החלטת בית משפט קמא מנומקת ומאוזנת וכי יש בחלופת המעצר שעליה הורה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. לטענתו אין כל ראיה שעשה שימוש בנשק, שאף נמצא מפורק, או שהמחסנית שנמצאה ובה כדור אחד בלבד תואמת את הנשק. הוא מוסיף וטוען כי אין כל ראיה לפיה הוא מצוי בסכסוך עם מישהו או מאיים על מישהו, וכי האח שאליו הגיע באותו היום לשם עריכת הסולחה העיד אף הוא שכלל לא ראה את הנשק או ידע עליו. לבסוף טוען המשיב כי הוריו ואשתו הנם אנשים נורמטיביים וסמכותיים היכולים להציב לו גבולות, וזאת בנוסף לערבויות שהושתו עליו ולאיזוק האלקטרוני.

5.

דין הערר להתקבל. כפי שציין בית משפט קמא, הלכה היא כי עבירה בנשק מקימה עילת מעצר סטטוטורית הכרוכה במסוכנות ועל כן רק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר בנסיבות כאלה על דרך של חלופה (ראו בש"פ 10023/03 אלקריף נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 577, 582 (2004)). בענייננו עסקינן בתת מקלע ובצדו תחמושת אשר מקורם וייעודם אינם ידועים ואילו גירסת המשיב לעניין מציאתם באקראי בחצר ביתו, מעוררת קושי על פניה. בהקשר זה לא למותר לציין כי מהודעת המשיב בחקירה ומהודעות אחיו עולה כי הוא לא גילה לשלושת אחיו שהיו עימו ברכב את דבר היות הנשק בחזקתו, והתנהגותו זו תומכת אף היא במסקנה שהגירסה לפיה מצא את הנשק במקרה וגמר אומר להשתמש בו לשם ירי שמחה בלבד, הינה לכאורה תמוהה ומעוררת קושי. עוד עולה מהודעות אלה כי בעת שהשוטרים עצרו את הרכב היה זה המשיב אשר קרא לסעיד למלט את הרכב על נוסעיו מן המקום, באומרו כי יש בחזקתו "דברים אסורים". הנה כי כן, בפי המשיב אין לכאורה הסבר מניח את הדעת להחזקתו והובלתו של הנשק שלא כדין ומשכך, עומדת חזקת המסוכנות בעינה ואליה נלווה גם הקושי ליתן אמון במשיב נוכח התעוזה שהפגין בניסיונו להימלט מידי המשטרה כאשר הנשק בידיו, ממנו ניסה להיפטר בטרם נתפס. לא נעלמה מעיני העובדה כי שירות המחן התרשם מבני משפחתו של המשיב כאנשים נורמטיביים המוכנים לעשות כל שיידרש על מנת לפקח עליו. אולם, בנסיבות שתוארו אינטרס ההגנה על הציבור מפני המסוכנות הנשקפת מן המשיב והחשש כי ימלט מאימת הדין, אינם מאפשרים את שחרורו לחלופה המוצעת. עם זאת, אינני מוציאה מכלל אפשרות כי אם תוצע חלופה מהודקת יותר בידי מפקחים סמכותיים ובעיר אחרת, ניתן יהיה לשוב ולשקול את שחרורו של המשיב לחלופה.

אשר על כן, בכפוף להערתי האחרונה, הערר מתקבל והמשיב יוותר במעצר עד תום ההליכים נגדו.