בש"פ 1949/08 מדינת ישראל נ. מאיר אלימלך

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ד' אבניאלי) לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר.

2.

העוררת הגישה לבית המשפט המחוזי כתב אישום בו נטען, כי המשיבים

ביצעו עבירות של קשירת קשר לפשע, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה במזיד ברכב, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח והכשלת עיקול. על פי המתואר בכתב האישום, התנהלו הליכי הוצאה לפועל בגין חוב נגד המשיב 1. ראש ההוצאה לפועל מינה כונס נכסים והלה פעל באמצעות מעקלים לתפיסת ריכבו של המשיב 1. המעקלים איתרו את מכוניתו של המשיב 1 בדימונה, העמיסו אותה על רכב גרר ויצאו מדימונה לכיוון תל אביב. משנודע למשיב 1 על תפיסת מכוניתו, הוא קשר קשר עם המשיב 2 ועם שני אחרים לסחוט את המעקלים על מנת שאלה יחזירו לידיו את מכוניתו. הקושרים המתינו למכונית הגרר באחד מכבישי הנגב. כאשר הגרר הגיע למקום בו הם המתינו, החלו בני החבורה לידות אבנים בגרר. השמשה של מכונית הגרר נופצה. באמצעות מכוניותיהם הם חסמו את מכונית הגרר. נהג הגרר ואדם שישב לידו ירדו מן המכונית. הארבעה ניגשו לנהג הגרר, קיללו ודחפו אותו, תוך שהם אוחזים אבנים בידיהם. המשיב 2 היכה באגרופו את נהג הגרר ואחת משיניו נשברה. הארבעה הורידו את מכוניתו של המשיב 1 ממכונית הגרר ועזבו את המקום.

3.

בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה וכן עילת מעצר. אשר לחלופת מעצר, בית המשפט ראה לנכון לאמץ את המלצתו של שירות המבחן כי המשיבים ישוחררו לחלופת מעצר. הערכאה הדיונית לא התעלמה מעברם הפלילי של המשיבים, אך ציינה כי הוא אינו "מכביד במיוחד" וסברה שניתן לנטרל את המסוכנות על דרך קביעתם של תנאים מגבילים. נקבע, כי כל אחד מבין המשיבים ישהה במעצר בית מלא בעירם דימונה, אך לא בביתו שלו. כן נקבע, כי שני מפקחים ישהו עם המשיבים, כי יופקד סכום של 40,000 ש"ח לגבי כל אחד וכן תינתן ערבות בסכום של 100,000 ש"ח ובנוסף יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ.

4.

העוררת טוענת כי לא היה זה נכון להורות על שחרור לחלופת מעצר. היא מצביעה על כך שמעשיהם של העוררים נושאים אופי של בריונות וכי הסיכון לשלום הציבור מודגש עקב העובדה שלשני המשיבים יש עבר פלילי. המשיבים מתנגדים, כמובן, לערר. המשיב 1 מפנה לכך שהעבר הפלילי שלו הינו עבר ישן. המשיב 2 הציע, כי ייעשה שימוש באיזוק אלקטרוני בנוסף לתנאי השחרור האחרים.

5.

דומה, שמיותר לומר כי המעשים המיוחסים למשיבים הינם בעלי חומרה רבה, שכן הם פגעו באנשים שפעלו מטעם ההוצאה לפועל לשם גביית חוב. הם הפעילו אלימות בצורות שונות, הן על דרך זריקת אבנים על מכונית הגרר והן באמצעות שימוש בכוח נגד נהג המכונית. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמלצת שירות המבחן, שכאמור, הביע דעה בעד עשיית שימוש בחלופה למעצר. נקודה נוספת שיש לקחת בחשבון הינה העבר הפלילי של המשיבים. בנקודה זו ראוי להבדיל בין השניים. המשיב 1 הינו יליד שנת 1965. לחובתו רישומים פליליים בעבירות רכוש, מרמה ואלימות. אולם, חובה לציין כי הרישום הפלילי האחרון הינו משנת 1996. המשיב 2 הינו יליד שנת 1977. עברו הפלילי מסתכם בשלושה רישומים, אשר שני האחרונים הינם משנת 2004. מדובר שם על עבירות אלימות מסוגים שונים, וכן התחזות כאדם אחר במטרה להונות.

6.

מתסקיר שירות המבחן עולה, כי המשיב 1, שהינו בן 42, נשוי ואב לשלושה ילדים, מפעיל קו חלוקה של לחם באיזור הערבה. בעבר הפעיל מסעדה בדימונה, אלא שהעסק צבר חובות. הרושם הלכאורי המתקבל מן התסקיר ומן התדפיס מהמרשם הפלילי הוא שבשנים האחרונות שינה המשיב 1 את דרכיו בכיוון החיובי. כאמור, הרישום הפלילי האחרון שלו הינו משנת 1996. שירות המבחן בחן חלופות למעצר והמליץ על שחרור לחלופה, תוך כדי שהמשיב 1 ימשיך בעבודתו וישהה במעצר בית חלקי בשעות שאינו עובד. ההמלצה באה אף שנאמר בתסקיר, כי קיימת רמת סיכון בינונית להישנותם של מעשי עבירה. השיקול המרכזי שמביאני למסקנה שאין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הינו אותו רושם שציינתי, היינו שהמשיב 1 אינו מעורב עוד בפלילים כפי שהיה בעבר. דומני, שיש ליתן משקל לזכותו, כאשר שוקלים חלופת מעצר, כי בשנים האחרונות חל שינוי חיובי בהתנהלותו.

7.

המשיב 2 הינו בן 31, נשוי ואב לשני ילדים. על פי האמור בתסקיר, הוא מנהל עסק של שירותי גרר. גם לגביו כתב שירות המבחן, כי קיימת רמת סיכון בינונית להישנותה של התנהגות פורצת גבולות. מספר הרישומים הפליליים לחובת המשיב 2 קטן מזה של המשיב 1. ברם, הרישומים האחרונים הינם משנת 2004. מסתבר, כי משיב זה הורשע באותה שנה בעבירות אלימות ואיומים ובהתחזות כאדם אחר. אכן, הואיל והרישומים הפליליים לחובת המשיב 2 הינם מתקופה קרובה יותר, אפשר שהסיכון הנשקף ממנו עולה על זה הנשקף מן המשיב 1. אולם, הואיל ושניהם היו מעורבים באירוע אחד, דומה שלא יהיה זה מן הראוי ליתן החלטה שונה בעניינם, מה גם שהמלצת שירות המבחן בעניינו של המשיב 2 הייתה אף היא שישוחרר לחלופת מעצר.

8.

לסיכום, השיקולים לכיוון מעצר עד תום ההליכים והשיקולים בעד עשיית שימוש בחלופת מעצר הינם בעלי משקל דומה, הן בכל הנוגע למשיב 1 והן בכל הנוגע למשיב 2. במצב דברים כזה, יש להעדיף בחירה בחלופת מעצר, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, ראוי להוסיף כי הקלה בתנאי השחרור יכולה לבוא בחשבון לאחר שיעידו העדים המרכזיים מטעם התביעה.

9.

אי לכך, הערר נדחה. המשיבים ישוחררו לחלופת מעצר משימולאו התנאים שקבע בית המשפט המחוזי.