בש"פ 1949/97רחמים מיכאל נ. נציב מס הכנסה ופקיד שומה

1.העותר היה בעל עסק של שיווק חומרי בניין. הוא ניהל פנקסיו, בשנות המס 1982-1983, על פי שיטת החשבונאות החד-צדדית והוא נחשב לעניין חוק מס הכנסה (מיסוי בתנאי אינפלציה), התשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק האינפלציה"), כ-"נישום לעניין חוק זה". בשנת המס 1982 רכש העותר משאית באמצעות הלוואה. על פי סעיף 15(א)(3) לחוק האינפלציה, לא הוכרו לעותר בניכוי כהוצאה שמונים אחוז מהוצאות מימון ההלוואה. בשנת המס 1984 ניהל העותר פנקסיו על פי שיטת החשבונאות הכפולה והוא נחשב לעניין חוק האינפלציה כ-"נישום זכאי". בתחילת שנת המס 1984 דרש העותר הכרה בתוספת להון העצמי, על פי סייג 2(4)(ב) לסייגים לקביעת ההון העצמי הקבועים בתוספת הראשונה לחוק האינפלציה, בגובה הוצאות המימון שלא הוכרו לו בניכוי כהוצאה. המשיב לא נענה לדרישת העותר. ערעור העותר לבית המשפט המחוזי התקבל. המשיב ערער לבית המשפט העליון וערעורו התקבל. ביסוד פסק דינו של בית המשפט העליון עמדה שאלת פרשנותו של סייג 2(4)(ב) שקובע לאמור:

"בתחילת כל שנת מס ייוספו להון העצמי או ייגרעו ממנו, לפי העניין, סכומים כמפורט להלן, הכל כפי שנרשם בפנקסי העסק או הדו"חות של הנישום על פי סעיף 131 לפקודה: ...ייווסף סכום שנרשם בפנקסים כהוצאה, אך לא הוצא בפועל ולא הותר בניכוי לעניין קביעת ההכנסה החייבת עד תום שנת המס הקודמת, ...".

בית המשפט עמד על תכליתו של חוק האינפלציה בכלל, ושל סעיף 15(א)(3) לחוק בפרט. כמו כן, עמד בית המשפט, על תכליתם של הסייגים לקביעת ההון העצמי, שבאו כדי להתגבר על פערי הזמן בין כללי הדיווח החשבונאיים וכללי הדיווח המיסיים. בית המשפט פירש את סייג 2(4)(ב) פרשנות תכליתית והגיע למסקנה, כי "סעיף 2(4)(ב) חל על הוצאות ממשיות שנרשמו אך טרם הוצאו ושלכשיוצאו בפועל-יותרו בניכוי. הוא מורה להכלילם בהון העצמי הרשום בפנקסים - עד שבפועל יוצאו. הוא אינו חל על הוצאות מדומות שגם לכשיוצאו בפועל - לא יותרו בניכוי, כדוגמת הוצאות מימון אינפלציוניות של נלח"ז (נישום לעניין חוק זה)".

2.מונחת בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. העותר טוען, כי ההלכה שנפסקה הינה הלכה חדשה, חשובה ומתייחסת למספר רב של נישומים אשר עוברים משיטת החשבונאות החד-צדדית לשיטת החשבונאות הכפולה. כן טוען העותר, שפסיקתו של בית משפט זה עומדת בסתירה ללשונו המפורשת של החוק. לטענתו, בפרשנותו, הפך בית המשפט כליל את מילות החוק. כמו כן טוען העותר, כי פרשנות בית המשפט גורמת למיסוי כפול, באחד, כאשר שילם העותר מס בשל הוצאות מימון שלא הותרו לו בניכוי, ובשנית, כאשר אותו סכום לא הוצא בפועל ונותר במאזן כסכום הגורע מן ההון העצמי. בתגובתו, מתנגד המשיב לבקשה וטוען, כי ההלכה שנפסקה איננה עומדת בתנאים המצדיקים קיום דיון נוסף. כן טוען המשיב, שלאור שינוי חוק האינפלציה וחקיקתו של חוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), התשמ"ה- 1985 לרבות סעיף 17(ב) לחוק, פחתה חשיבות ונפקות ההלכה שנפסקה. המשיב טוען גם לגוף המחלוקת ותומך במסקנה אליה הגיע בית משפט זה.

3.לאחר שעיינתי בעתירה ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. ההלכה שנפסקה איננה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית משפט זה, אין בה קושי וחשיבות מיוחדים, ואיננה ממלאת אחר התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984. בית המשפט הפעיל גישה פרשנית תכליתית והגיע למסקנה אליה הגיע ואין שום נסיבות מיוחדות המצדיקות קיום דיון נוסף בפסיקתו. טענות העותר לגוף הסוגייה נדונו הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית המשפט העליון, והליך הדיון הנוסף איננו הליך של ערעור נוסף (ד"נ 2/84 פרץ רוזנברג ואח' נגד רוחמה רובינשטיין ואח' , פ"ד לח(3) 689). כן אוסיף, כי ההתדיינות בין הצדדים נמשכת זמן רב ומתייחסת לאירוע מס משנת 1982 ומן הראוי לשים קץ להתדיינות (השווה:- ד"נ 6/82 ינאי נגד ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 102; ד"נ 6490/96 יעקב אמיר נגד עליזה אמיר (לא פורסם)).

העתירה נדחית.