בש"פ 1961/03 ארסן חצטוריאן נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו החליט לדחות ערר על החלטת בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.העורר מואשם בעבירה של תקיפה חבלנית של בן זוג ואיומים. בכתב האישום מיוחס לו, כי במהלך שנת 2002, במשך חודשים רבים, נהג לתקוף את אשתו המתלוננת בכך שהיכה בה מכות אגרוף וחבט בה בבעיטות בראשה ובגופה. כן נהג לאיים עליה שיהרוג אותה. כתב האישום מתייחס באורח קונקרטי לאירוע אחד ביום 20.1.03 בו תקף העורר, בהיותו בגילופין, את המתלוננת והיכה בה בכל חלקי גופה, וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות של ממש. באותן נסיבות גם איים עליה שיהרוג אותה, בכוונה להפחידה.

3.בבית משפט השלום, שם נדון עניינו של העורר, נתבקש תסקיר מעצר. מהתסקיר שהוגש ניכרת התלבטות שירות המבחן ביחס לשחרור. תוארה בו התייחסות למערכת יחסים מורכבת בין בני הזוג ולקיום סכנה להישנות מעשי אלימות מצד העורר כלפי בת זוגו. מצד שני, שקל השירות חלופת מעצר בבית חבר, מתוך הנחה כי האישה שוהה במקלט לנשים מוכות במקום מוגן. גם כך, לא המליץ בפה מלא על שחרור בתנאי מעצר בית מלאים והשאיר את הדבר לשיקול דעת בית המשפט.

4.בית משפט השלום בחן את חלופת המעצר והגיע למסקנה כי אין מנוס ממעצרו של העורר עד תום ההליכים, וזאת נוכח מסוכנותו למתלוננת, ומשאין להניח כי מסוכנות זו מתאיינת בהימצאה של האשה במקלט לנשים מוכות.

בית המשפט המחוזי אשר דן בערר השתית גם הוא את קביעתו על מבחן מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת ולא היה נכון להתחשב כלל בעובדת שהייתה העכשווית במעון לנשים מוכות. מסקנתו היא כי יש לאמץ את ההחלטה לעצור את העורר.

5.ב"כ העורר, עו"ד משגב, התמקד בעררו בטיעונים הבאים: יש לבחון את מעשיו של העורר על רקע העובדה כי הגיע לישראל רק לפני זמן קצר, ואין הוא מעורה עדיין בערכי התרבות והחברה המקומיים והוא מביא עמו ערכים שונים מארץ זרה. בתנאים אלה, אין לנקוט כלפיו באמצעי מעצר כצעד ראשון, אלא יש להיזקק לאמצעים מתונים יותר שהחוק למניעת אלימות במשפחה מעמיד כגון צווי הרחקה, וכיוצא באלה. כן נטען כי כתב האישום אינו מבוסס כדבעי בראיות ותלונתה הראשונה של האישה קיבלה מימדים מוגזמים, ובריחתה למעון לנשים מוכות היתה בלא צורך ובלא הצדקה. העורר נפל קרבן להתנהגות מניפולטיבית מצד האישה, אשר הוציאה את הארוע מגדר הפרופורציות הראויות לו.

6.טיעוניו של ב"כ העורר הם קשים ומתמיהים. ערכי כיבוד הזולת, ובמיוחד בת זוג ובן משפחה, הם מסוג הערכים שאינם מיוחדים לארץ או לעם. הם יורדים למהות מערכות היחסים האנושיות וליסודות קיומו ותיפקודו של התא המשפחתי. הטענה כי אדם שבא מארץ אחרת ומתרבות אחרת אינו אמור להיות מודע לחובה לשמור על כבודה וגופה של בת זוגו כל עוד לא התערה בתרבות המקומית אינה מובנת. גם ההנחה העולה מטיעוני בא כוח העורר לפיה אישה מוכה המחפשת דרכה למקלט מוגן שיסוכך עליה מפני פגיעות בן זוגה עושה בכך צעד מניפולטיבי מעוררת, למיצער, תמיהה. אדם הנוקט במעשי אלימות מתמשכים כנגד בת-זוגו וגורם לה נזקים נפשיים וגופניים אינו יכול להישמע בהשגותיו על מאמציו של קורבן אלימותו למצוא לו מחסה מוגן מפני התנכלות נוספת. למותר אף לומר, כי מי שהניח כי ניתן לשחרר בחלופת מעצר את מי שמסכן את שלומה של בת זוגו, בין היתר, מאחר שזו מצאה מחסה במעון לנשים מוכות ושם היא מוגנת, טעה טעות יסודית בתפיסת מערך זכויות היסוד של האדם המכוונת את שיקולי המעצר במקרה זה. זכותה של המתלוננת לחירות ולכבודה כאדם היא נקודת המוצא מכל בחינה שהיא, והיא זכאית לחיים של חופש ובטחון. איום על מימוש זכויותיה אלה עשוי להביא למעצרו של המתנכל להן. שאלת הסבירות שבשחרור העורר בחלופת מעצר נוכח מסוכנותו למתלוננת צריכה להיגזר בכל מקרה מן ההנחה כי היא זכאית לשהות מחוץ למעון מוגן, ולחזור לחיי שיגרה בביתה שלה.

ואחרון, נכון הוא כי החוק למניעת אלימות במשפחה מעמיד שורה של אמצעים משפטיים להגן על בן משפחה מאויים. נקיטה באמצעים כאלה עשויה להיות מענה לחלופת מעצר רק מקום שיש סיכוי כי הם יכובדו.

במקרה זה החשש לשלומה של המתלוננת מאלימות של העורר הוא חשש רציני ואמיתי, מה גם שנראה כי מעשה האלימות נשוא כתב האישום נעשה בעודו במצב של שכרות. אין להעמיד את המתלוננת בסיכון לשלומה, בהנחה שתחזור לחיות בביתה, ולא נמצא מענה ראוי להסיר את האיום הזה על דרך חלופת מעצר נאותה.

הערר נדחה.