בש"פ 1965/13 ליאב מכחל נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע במ"ת

9724-12-12 (כב' השופט נ' אבו טהא )

אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כן מופנה הערר כלפי החלטה מאוחרת יותר של בית המשפט המחוזי, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר.

רקע עובדתי

2.

ביום 5.12.12 הוגש נגד העורר כתב אישום הכולל שני אישומים, אשר מייחס לו, בין היתר, עבירות של סחיטה באיומים, חטיפה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, החזקת סכין שלא כדין, ופגיעה בפרטיות. למקרא האישום הראשון נגד העורר, עולה לכאורה המסגרת העובדתית הבאה: למן שנת 2006 ניהלו העורר והמתלוננת מערכת יחסים זוגית, כאשר החל משנת 2008 חלקו הזוג דירת מגורים משותפת. בשלהי שנת 2012 גמלה בליבה של המתלוננת ההחלטה להיפרד מהעורר. בהמשך, עברה המתלוננת להתגורר בעיר אילת, ואולם בשל חששה מתגובת העורר בעקבות עזיבתה, סיפרה לו כי מקום מגוריה החדש הינו בעיר לוד.

על מנת לאתר את עקבותיה של המתלוננת, שלח לה העורר בקבוק בושם אליו הוצמד מכשיר " איתוראן ". באמצעות המכשיר, גילה העורר את כתובתה של המתלוננת באילת. משנודע לו מקום מגוריה החדש של המתלוננת, הגיע העורר לדירתה שבאילת, וסירב לעזוב את המקום עד אשר הבטיחה לו המתלוננת כי תשוב היא לדירתם המשותפת אותה עזבה. למחרת, בסמוך לשעה 05:00, נכנס העורר לדירת המתלוננת בטענת שווא כאשר הוא נושא עימו את ציודו האישי, והודיע למתלוננת כי אין בכוונתו לעזוב. משנתבקש לעזוב, איים העורר על המתלוננת כי: "אם את מתאכזרת אלי אני אתאכזר אליך הרבה יותר".

בעקבות הדברים, ביקשה חברתה של המתלוננת, ששהתה באותה העת בדירה, כי תסיעה בחזרה לביתה. כך הצליחו השתיים לחמוק מהדירה, ונסעו יחדיו לתחנת המשטרה באילת, שם הגישה המתלוננת תלונה נגד העורר.

עניינו של האישום השני נגזר מן האמור לעיל. בעקבות האירועים המתוארים, פנתה המתלוננת ביום 10.9.2012 לבית המשפט לענייני משפחה באילת, אשר הוציא מלפניו צו האוסר על העורר להיכנס לדירת המתלוננת או למקום עבודתה ולהטרידה בדרך ישירה או עקיפה. על אף הקבוע בצו, הפר אותו העורר מספר פעמים, בכך שהתקשר למתלוננת והתחנן בפניה שתחזור להיות חברתו. ביום 20.9.2012 נכנס העורר לדירה תוך שהוא מתחזה להיות שוטר, נעל את דלת הדירה והכניס את המפתח לכיסו. לאחר מכן, איים העורר על המתלוננת לבל תתקשר לאיש, תוך שהוא אומר שהוא זקוק לכסף ודורש ממנה סך של 20,000 ₪. העורר אף הוציא ממכנסיו סכין יפנית, הראה אותה למתלוננת ואמר לה "טעות הכי קטנה ואני עושה לך איקסים על הפרצוף". העורר הכריח את המתלוננת להסיעו ברכבה, תוך שהם אוספים אדם נוסף בדרך – מכר של העורר. בסמוך לשדה התעופה באילת, כאשר הרכב מצוי בנסיעה איטית, ניסתה המתלוננת לצאת מהרכב, אולם העורר אחז בידה בחוזקה ולא אפשר לה להתרחק. עוברי אורח שהבחינו במאבק המתנהל בין השניים, סייעו למתלוננת להימלט מידיו. לאחר מכן, עזבו העורר והאדם הנוסף שהיה ברכב את המקום.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר (כב' השופט נ' אבו טהה ). הצדדים לא נחלקו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בהתאם לסעיף 21ב לחוק המעצרים, הוזמן תסקיר מעצר בעניינו של העורר. מתסקיר שירות המבחן עולה כי העורר ניהל "מערכת זוגית ילדותית" עם המתלוננת, וכי בלטו בקשר "מאפיינים אובססיביים ורכושניים מצידו של [ העורר ] וקושי ליצור נפרדות". כן התרשם שירות המבחן מהתמכרותו של המשיב לסמים ולהימורים, תוך קביעה כי קיימת רמת סיכון גבוהה להמשך התנהגות פורצת גבולות. שירות המבחן ציין כי רצונו של העורר לקיים חלופת מעצר במסגרת טיפולית אינו כן, ונדמה כי הדבר נובע מתוך הבנתו כי הדבר יסייע לו בשחרורו ממעצר. על רקע האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בנמצא חלופה המשיגה את מטרות המעצר, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

בקשה לעיון חוזר בהחלטה, ובקשה ליציאה מיוחדת של העורר לשם עריכת ראיון בקהילה הטיפולית " רטורנו ", נדחו אף הן על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי "נוכח רמת הסיכון הגבוהה, לא ניתן באמצעות חלופה להשיג את תכלית המעצר". מכאן הערר שלפני.

טענות הצדדים

4.

לטענת העורר, שגה בית משפט קמא משהורה על מעצרו עד תום ההליכים ודחה את הבקשה לעיון חוזר. נטען כי היה מקום לבחון באופן קונקרטי את חלופת המעצר בקהילה הטיפולית, אשר ביחס אליה לא קיבל העורר את יומו בבית המשפט. עוד הדגיש העורר את חלוף הזמן מעת מעצרו – שלושה חודשים – ואת הצורך לבחינה מחודשת של עניינו. באשר לסוגיית המסוכנות, טוען העורר כי המתלוננת מסרה כי אינה חוששת ממנו, והיא אף קיימה עימו קשר רצוני לאחר ביצוע העבירות. הוסף כי מתן אפשרות לעורר לקבל טיפול בבעיות ההתמכרות שלו תצמיח תועלת הן לו והן לציבור.

לגישת המשיבה יש לדחות את הערר. צוין כי פרק הזמן שחלף מעת מעצרו של העורר הינו קצר יחסית, ואין בו כדי להעיד שינוי נסיבתי או עובדתי כנדרש בדין. הוסף כי חומרת העבירות בהן מואשם העורר מדברת בעד עצמה, ולא יהא ניתן לנטרלה תוך שחרור לחלופה. עוד מפנה המשיבה לתסקיר שירות המבחן, אשר הצביע על אלמנטים אגרסיביים ואובססיביים בהתנהגותו של העורר, ובשל כך לא בא בהמלצה לשחרורו לחלופה. כן צוין עברו הפלילי של העורר העומד לחובתו, וכי קיימים נגדו שלושה מאסרים מותנים, בני הפעלה מידית. גם בכך יש לשיטת המדינה כדי להצביע על מידת האמון שניתן ליתן בעורר.

דיון והכרעה

5.

כאמור לעיל, הצדדים אינם חלוקים בסוגיית קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. הסוגיה הניצבת במוקד ההליך דנא

היא כלום קיימת חלופת מעצר ראויה בעניינו של העורר. כמצוין, העורר מבקש כי תישקל חלופת מעצר בקהילה הטיפולית " רטורנו ", אשר לטענת העורר תאפשר לו להשתקם ולהיגמל מהתמכרויותיו .

הגם שהפסיקה נוהגת לראות בעין אוהדת יותר אפשרות שחרור לחלופה מקום בו החל נאשם בהליך טיפולי טרם מעצרו, ובענייננו מעלה העורר את עניין הטיפול דווקא לאחר מעצרו – אין הדבר עיקר בתיק זה, ודאי לא הבסיס הבלעדי להכרעה. די בהדגשת הנקודה הבאה: בנדון דידן, לא התרשם בית משפט קמא מכנות כוונותיו של העורר להיגמל מהתמכרויותיו . אי לכך, ועל רקע עברו הפלילי של העורר, מצטייר קושי ברור ביחס לסיכויי הצלחתו של ההליך הטיפולי, וכנגזרת – האפשרות לשליחתו לחלופת מעצר.

בל נשכח כי מעבר לשיקולים שבמדיניות שהוצגו בפסיקה, האפשרות לשחרור נאשם לחלופת מעצר כפופה להיותה של החלופה ראויה. לאמור, שתתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מהנאשם. לסוגיה זו, התייחס גם בית משפט קמא, בפוסקו כי אין בחלופה האמורה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר. בהקשר זה, לא למותר להפנות אף להמלצת שירות המבחן, אשר מגלה תמונה שלילית ביותר ביחס למסוכנות הפוטנציאלית.

על פי חומר החקירה, תקף העורר את בת זוגו לשעבר, שהייתה האדם הקרוב והיקר אליו ביותר. הוא התחקה אחריה בדרכים לא לגיטימיות ובעלות תחכום רב, איים עליה באמצעות סכין, וכן ניסה להדיח אותה שלא תגיש תלונה כנגדו ותעיד עדות שקר. בנוסף, הפר העורר ביודעין את צו ההגנה שהוצא נגדו, וזאת שעה שעומד נגדו מאסר מותנה באם יפר הוראה חוקית. די בנתונים אלה בכדי להצביע על המסוכנות הנשקפת מהעורר למתלוננת, ולציבור בכלל. מעשיו לכאורה של העורר מעמידים בסימן שאלה את יעילות מנגנון החלופה שהוצע. לא מצאתי איפוא

לשנות ממסקנתי זו אף נוכח טענת העורר כי המתלוננת העידה שאינה חוששת ממנו. כעולה מהתסקיר, המתלוננת איננה מסוגלת להגן על עצמה מפני העורר, ולא נדמה כי בשלב זה הוצגה חלופה ראויה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות. אינני מתעלם מטענת הסניגור לפיה חלה תפנית בגישת מרשו לפרשה הנדונה ולאורחות חייו בכלל. הלוואי שכך. ברם, אין בהערכת הסניגור לגבור על המלצת הגורמים המקצועיים המוסמכים, נסיבות המקרה שהוכחו לכאורה, ועברו הפלילי של העורר.

6.

הערר נדחה.