בש"פ 197/09 בשיר (שכיב) ג'בארין נ. מדינת ישראל

1.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) דחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו. ערר זה מופנה נגד דחיית הבקשה.

2.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי כתב אישום בו נטען כי העורר ביצע עבירה של שוד בנסיבות מחמירות וכן עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. כתב האישום מתאר אירוע שהתרחש ביום 13.11.08 בחנות מזון באום אלפחם (להלן – החנות ). העורר ואנשים נוספים הגיעו לחנות ונטלו סחורה בשווי של 2,230 ש"ח. ביציאה מן החנות הם ביקשו מן הקופאי שהחיוב בגין הסחורה יחול על הבעלים הקודם של החנות. הקופאי אמר להם שאותו אדם שביקשו לחייבו אינו קשור עוד לחנות מאחר שהוא מכר אותה. למקום הוזעק הבעלים החדש של החנות שהסביר לעורר ולאחרים שלא ניתן לקחת את הסחורה בלא תשלום. העורר והאחרים דחפו והיכו את הבעלים החדש ובהמשך העורר ושני אחרים שלפו סכינים ואמרו לקופאי שידקרו אותו. מיד לאחר מכן, נטלו העורר והאחרים את הסחורה ונמלטו מן המקום. לבעלים החדש נגרמו חבלות שונות.

3.

משהוגש כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא) נעתר לבקשה בהחלטה מיום 1.12.08. בהחלטה צוין, כי לא הייתה מחלוקת ממשית בדבר קיומן של ראיות לכאורה. עוד נקבע כי מעשיו של העורר מקימים חזקת מסוכנות וכן כי קיים חשש להשפעה על עדים ולשיבוש מהלכי המשפט. על כן נקבע כי קיימת עילת מעצר. בית המשפט אף קבע כי אין מקום לשחרור לחלופת מעצר, בין היתר לאור עברו הפלילי של העורר.

4.

כשבועיים ימים לאחר מתן ההחלטה, ולאחר שהעורר החליף סנגור, הגיש הסנגור החדש בקשה לעיון חוזר. לבקשה צורפו שני תצהירים וכן הסכם סולחה שנעשה בין העורר לבין הבעלים החדש של החנות. אחד התצהירים ניתן על ידי הבעלים הקודם של החנות, שציין כי אכן החברה שהחנות הייתה בבעלותה חייבת כספים למשפחתו של העורר וכי העורר לא ידע על מכירת החנות לבעלים החדש. תצהיר נוסף ניתן על ידי אדם שטען כי היה בחנות בעת האירוע. לדבריו, התוקף היה דווקא הצד שכנגד, כנראה הבעלים החדש שהוזעק לחנות, ולא העורר. אותו מצהיר אף כתב בתצהירו כי הוא לא ראה שנעשה שימוש בסכינים. בית משפט קמא דחה כאמור את הבקשה לעיון חוזר. בהחלטה צוין, כי אין מקום להכריע בשלב זה בדבר קיומו של חוב. אשר לתצהיר של האדם שטען כי היה בחנות, נאמר בהחלטה כי יתכן שהמצהיר לא ראה את האירוע האלים וכי מכל מקום עניין זה יתברר עת שיישמע ההליך העיקרי. אף בכל הנוגע להסכם הסולחה הביע בית המשפט את הדעה שיש להתייחס להסכם בזהירות וכי בכל מקרה אין בנתון זה כדי לשמש עילה לעיון חוזר.

5.

הנני בדעה כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו האחרונה, שמשמעותה היא הותרתו של העורר במעצר. בכל הנוגע לשאלה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, אין בתצהירים שהוגשו כדי לשנות, בעיקרו של דבר, את התמונה המתקבלת מחומר הראיות. אשר לתצהיר של האדם שטען שנכח בחנות, הרי עניין זה צריך יהיה להיבדק בעת שתישמענה ההוכחות. בהקשר זה אציין כי העורר עצמו הכחיש במשטרה כי כלל היה בחנות. כלומר, החומר שמבקשת ההגנה להוסיף אין בו כדי לכרסם במידה משמעותית בראיות הגולמיות שבידי המשיבה. אוסיף כי אף אם היה קיים חוב שכנגדו ביקש העורר לקזז את התמורה של הסחורה שנטל מן החנות, הרי התנהגותו של העורר מצביעה אכן על מסוכנות. בהקשר זה יצוין, כי נטען שהסחורה הוחזרה על ידי אביו של העורר לאחר כשעה מעת נטילתה. אין בעובדה זו כדי למתן את החומרה הלכאורית שבמעשיו של העורר עצמו. גם בהסדר הסולחה אין כדי להשפיע באופן מהותי. כאשר מצרפים לעובדות שהבאנו עד עתה את העבר הפלילי של העורר, הכולל הרשעות בשלוש עבירות של הצתה וכן תקיפת שוטר במילוי תפקידו, אין להתפלא שבית המשפט המחוזי לא ראה לנכון להיעתר לבקשה לעיון חוזר.

6.

הסנגור המלומד טען בפניי כי אנשי המשטרה שטיפלו בחקירת האירוע סירבו לגבות הודעות מאנשים שונים שלפי הנטען נכחו בחנות. ההסבר שנתנה המשטרה היה כי התיק נמצא בפרקליטות המחוז. ראוי שפרקליטות המחוז תדאג לכך שהמשטרה אומנם תגבה הודעות מאותם אנשים אשר שמותיהם יימסרו, כך הנני מניח, על ידי הסנגור. והערה אחרונה: במקרה כגון המקרה דנא קיים, מטבע הדברים, חשש להשפעה על עדים. יתכן שלאחר שיעידו העדים העיקריים יהיה מקום לשקול חלופת מעצר.

7.

הערר נדחה.