בש"פ 1977/04 חי ארביב נ. מדינת ישראל

כדברו של כתב האישום, היה זה ביום 22.1.04, סמוך לאחר חצות, שבעקבות סכסוך שנתגלע בין העורר לבין המתלונן, בא העורר אל ביתו של המתלונן. העורר קרא למתלונן והמתלונן יצא את ביתו והתקרב אל הרכב שהעורר היה בו. או-אז ירה העורר באקדח אל המתלונן ופגע ברגלו. אימו של המתלונן יצאה מן הבית אל בנה והעורר ירה פעם נוספת אל המתלונן ופגע שוב ברגלו. בשל כל אלה הועמד העורר לדין בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והובלת נשק בלא רשות על-פי דין, ולבקשת המדינה הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים. על החלטה זו הערר שלפניי, ועתירת העורר היא כי אורה על שיחרורו לחלופת מעצר.

בא-כוח העורר טען לפניי כי אין בו בתיק המשטרה ראיות לכאורה המסבכות את העורר בהאשמות המועלות נגדו, ולעניין זה מסתמך הוא על פירכות וסתירות אלו ואחרות בחומר הראיות. עיינתי בטיעוני העורר וכל שאוכל לומר עליהן הוא שטענות ראויות הן להישמע לעת המשפט, אך לא עתה, לעת הליך של בקשה למעצר עד תום ההליכים. אין לי אלא להסכים להחלטתו של בית-משפט קמא כי נאספו אל תיק המשטרה ראיות לכאורה להאשמות המועלות נגד העורר, ובעיקר אמורים הדברים באשר לזיהויו כמי שירה במתלונן באותו אישון-לילה.

משהיגענו לכאן, אין ספק כי קמה ונהייתה עילה למעצרו של העורר, והשאלה הנשאלת אינה אלא אם ראוי הוא העורר כי ישוחרר לחלופת-מעצר.

לבית-משפט קמא הגיש שירות המבחן שני תסקירים ולפיהם נשקפת מן העורר מסוכנות. מסקנה זו של שירות המבחן אין בה כדי להפתיע. העורר הוא אמנם נער בן 18 סך-הכל, אך בימי חייו הקצרים הספיק כבר לצבור לחובתו הרשעות קודמות בעבירות של פריצות, חבלה במזיד ברכב, תקיפת שוטר ועוד. יתר-על-כן: לפני כשנתיים זכה העורר בחלופת מעצר, ובהתאם לתנאיי השיחרור היה עליו לשהות "בתנאי מעצר בית מוחלט" בביתו. העורר הפר תנאי זה, הועמד לדין והורשע בעבירה של הפרת הוראה חוקית. אין זאת אלא שאין לו לעורר מעצורים ומילתו אינה מילה. העורר מציע כי יזכה בחלופת מעצר בביתה של דודתו, ודודה זו אף הסכימה ליטול חופשה ללא-תשלום מעבודתה בכדי לפקח עליו. אני קרוב להניח כי הדודה אדם ראוי היא לפיקוח, אלא שתנאי ראשון לקימומה של חלופת מעצר הוא באמון שיש ליתן במי שאמור להיות משוחרר ממעצר. בתיתי-דעתי לעבירות שהעורר עומד עליהן לדין ולהרשעותיו הקודמות - בהן הרשעה בהפרת תנאיה של חלופת מעצר - אינני סובר כי ראוי להורות בעניינו על חלופת מעצר.

העורר הוכיח עצמו כאדם מסוכן ליחיד ולכלל, ומי שיורה בזולת ליישוב סכסוכים מלמד על עצמו כי אין הוא ראוי לחלופת מעצר. אם אין די בכל אלה, הנה מכיוונו של העורר עצמו לא בא כל סימן המעיד על הפחתת המסוכנות הנשקפת ממנו. אכן, העורר כופר בהאשמה המועלית נגדו, אך משידענו כי יש ראיות לכאורה להוכחתה של אותה אשמה שוב נתקשה לשלול את מסוכנותו של העורר. אין באמור, כמובן, כדי לשלול אפשרות כי לעתיד לבוא אפשר יחול שינוי כלשהו בעורר ואו-אז ניתן יהיה לשקול מחדש את נושא שיחרורו ממעצר.

אני מחליט לדחות את הערר.

היום, ט' באדר תשס"ד (2.3.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04019770_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il