בש"פ 1979/06 שמעון ממן נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום נטען, כי ביום 27.6.05 מכרו העורר ואחר – דהבשה סלים, סם מסוכן מסוג הרואין לסוכן משטרתי. כן נטען, כי באותו יום ביצע העורר עסקה נוספת, שעה שסיכם עם הסוכן ועם אחרים כי ימכור להם 5 מנות של הסם. על רקע כל אלה יוחסו לעורר עבירות של סחר בסם מסוכן, החזקת סם שלא לצריכה עצמית, ועסקה אחרת בסם.

2.המשיבה עתרה למעצרו של העורר לנוכח השקפתה כי נשקפת ממנו סכנה, וכן לאור עברו הפלילי המכביד, הכולל גם הרשעות בעבירות של סחר בסמים מסוכנים.

בית המשפט מצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום, ולנוכח מסוכנות העורר, הורה ביום י"ג בתשרי תשס"ו (16.10.05) על מעצרו עד תום ההליכים. באותו יום ממש, שב בא-כוח העורר וביקש מבית המשפט לעשות שימוש בחלופת מעצר (פיקוח על ידי אביו של העורר), ולצורך כך הורה בית המשפט על הגשתו של תסקיר מעצר. משהוגש התסקיר, ובית המשפט השתכנע כי האב יכול לשמש חלופה ראויה, הוא החליט לעשות בה שימוש.

כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, ושם נהפכה הקערה על פיה. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, משיג העורר בפני.

3.נקודת המוצא לדיון היא כי בפנינו עורר שכבר התנסה בעבר בהליכים פליליים, ודרכי הענישה שנוסו בעניינו, ואשר כללו גם עונשי מאסר לא קצרים, לא הועילו. יתר על כן, הוא ביצע את העבירות הנוכחיות שעה שהיה תלוי ועומד כנגדו מאסר על-תנאי, ללמדך עד כמה מתקשה העורר לשנות את אורחותיו. אם תוסיף לכך את אופיין של העבירות, בהן גלומה סכנה לציבור הרחב, ואת האמור בתסקירו של שירות המבחן, שוב אין מנוס מהמסקנה כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נפל פגם כלשהו, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.