בש"פ 199/10 מרדכי מזרחי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת גילה כנפי-שטייניץ )

מיום 4.10.09 (ב"ש 42921/09), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.

כנגד העורר הוגש ביום 13.12.09 כתב אישום המייחס לו ניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות ­– עבירה לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), מעשה מגונה בנסיבות אינוס בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, וכניסה והתפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 408 בנסיבות סעיף 406(ב) לחוק העונשין.

2.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 7.12.09 בשעה 22:00 לערך, הבחין העורר בשכנו כשהוא יוצא מדירתו. העורר נכנס לדירת השכן עת ישנו בה אשת שכנו (להלן: המתלוננת ) ושני ילדיה הקטנים. העורר נכנס לדירה כשהוא מצויד בסכין יפנית וכשפניו מוסווים באמצעות כובע גרב. העורר נכנס לחדר השינה, החל לשפשף את איבר מינה של המתלוננת מעל הבגדים, הפשיל את מכנסיו, הוציא את איבר מינו וקירבו לפניה של המתלוננת. תוך כדי המעשים המתלוננת ביקשה מן העורר שיפסיק ואף נאבקה בו וניסתה להדוף אותו מעליה. תוך כדי המאבק, בנסותה להוציא את הסכין מידו של העורר, נגרם למתלוננת חתך עמוק באצבעות כף ידה הימנית והיא דיממה. בשלב מסוים הצליחה המתלוננת להשתחרר מאחיזתו של העורר, ברחה מחוץ לדירה והזעיקה את השכנים. העורר נמלט מהמקום.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד

לתום

ההליכים נגדו. בא כוח העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו ועל קיומה של עילת מעצר, והדיון בבית משפט קמא התמקד אפוא בהיתכנותה של חלופת מעצר. העורר ביקש לשחררו לגמילה מסמים ואלכוהול במסגרת קהילה טיפולית סגורה. ביום 17.12.09 נדחה הדיון בעניינו של העורר לצורך עריכת תסקיר של שירות המבחן בעניינו.

4.

תסקיר שירות המבחן מיום 31.12.09 העלה כי מדובר בבחור צעיר בן 34, גרוש ואב לילד בן 7, שאין לו עבר פלילי, שאורח חייו מתאפיין בשימוש יומיומי בסם מסוג חשיש ובשתייה מרובה של אלכוהול, מגיל צעיר.

שירות המבחן העריך כי התנהלות העורר מאופיינת בשיפוט לקוי ובעיוותי חשיבה, הבאים לידי ביטוי בהתנהגות בעייתית ופוגענית, וכי שתיית האלכוהול מחריפה ומקצינה דפוס התנהגות זה. נוכח האמור, ובהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לעורר, לתכנון העומד מאחוריהן ולאופי האלים שהתלווה אליהן, לצד התמכרותו לסמים ולאלכוהול, העריך שירות המבחן כי קיים סיכון בינוני-גבוה להישנות התנהגות פוגעת.

באשר לחלופת מעצר, ציין שירות המבחן כי אביו ואחותו של העורר מסרו כי אין ביכולתם לערוב ולפקח עליו, וכי פנו בשמו לשתי קהילות טיפוליות ("אילנות" ו"רטורנו"), שסירבו לקבלו נוכח העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. נוכח מסוכנותו של העורר, הגם שגילה רצון לטפל בהתמכרותו לסמים ולאלכוהול ולגיוס משפחתו לכך, נאמר בתסקיר כי אין מקום להמליץ לשחרר את העורר לחלופה טיפולית או לחלופה אחרת.

5.

בדיון שנערך ב בית משפט קמא ביום 4.1.10, חלק בא-כוחו של העורר על ההערכות האמורות של שירות המבחן, וביקש לאפשר לעורר להמשיך בהליך בדיקת התאמתו לקהילה טיפולית ולאפשר לו לצאת לראיון קבלה, נוכח הבעת נכונות מצד שתי קהילות טיפוליות שעימן יצר בא-כוחו של העורר קשר, שהביעו נכונות לקלוט את העורר בכפוף לראיון ("מלכישוע" ו"רמות יהודה-זוהרים").

6.

בית משפט

קמא דחה את בקשת העורר, תוך שציין כי שחרור לחלופת מעצר להתחלת טיפול גמילה, ייעשה במקרים חריגים, וכי מקרה זה אינו נמנה עליהם. בהיעדר המלצה של שירות המבחן, לאור טיב מעשיו של העורר, האופן שבו נעשו, נוכח מסוכנותו ונוכח הערכת שירות המבחן, הורה

בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי נסב הערר שבפניי.

7.

לטענת העורר, בשהות הקצרה שניתנה לו הוא לא הספיק לגבש ולהציע חלופות מעצר קונקרטיות, ותסקיר שירות המבחן נשלח ל בית המשפט מבלי שבעצם נבחנה החלופה אותה הציע. העורר הצביע על כך שאין לו עבר פלילי, כי מדובר באירוע חד-פעמי שנעשה תחת השילוב של סם ואלכוהול. לטענתו, במהלך האירוע לא ניסה כלל לחדור לאיבר מינה של המתלוננת, והוא הביע חרטה עמוקה על המעשים בעת חקירתו במשטרה, לכשהתפכח. לשיטת העורר, שירות המבחן שגה בכך שייחס לו דפוס התנהגות בעייתית ופוגענית, שכן אין לו עבר פלילי וזה המקרה הראשון והיחיד שבו נהג באלימות. לטענתו שגה שירות המבחן בכך שציין בתסקיר כי הקהילות הטיפוליות נמנעות מלקבל אנשים הנאשמים בעבירת מין, וכי אין מדובר בחלופה "הרמטית". לשיטתו של העורר, הקהילה הטיפולית איננה הרמטית כפי שמעצר בית איננו הרמטי ויש לבחון את חלופת המעצר בקהילה, לא על פי הקריטריונים לשחרור ממעצר לשם גמילה, אלא כחלופת מעצר רגילה עם ערך מוסף של שיקום.

8.

דין הערר להידחות.

המעשים המיוחסים לעורר הם סיוט הבלהות של כל אשה ונערה, ואין חולק כי קמה עילת מעצר וקמה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. העורר הבחין ששכנו עזב את הדירה, בדק ומצא כי דלת הדירה פתוחה, הצטייד בסכין יפנית, החליף מכנסיים כדי שיהיה לו יותר נוח לבצע את זממו – כל אלה מצביעים על תכנון שאינו אופייני למי שפעל בהיותו שיכור כלוט, כטענתו של העורר. מכל מקום, השיכרות והשימוש בסמים אך מחזקים את מסוכנותו של העורר. אף לא למותר לציין כי בתסקיר שירות המבחן נאמר כי צריכת אלכוהול וסמים על ידי העורר אך מחריפה ומקצינה דפוס התנהגות בעייתי ופוגעני של העורר, אך לא יוצרת אותו .

9.

ברגיל, שלב המעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים להתחיל במסלול של טיפול גמילה, ועל כן ביקש העורר לאפשר לו להתחיל בהליכי קבלה לקהילה טיפולית, כתחליף לחלופת מעצר רגילה. ברם, העבירה המיוחסת לעורר אינה מסוג עבירות הרכוש השכיחות בקרב מכורים לסמים ואין מקום להפנות את העורר לקהילה טיפולית שלא נועדה לשמש כ"עיר מקלט" וכתחליף לחלופת מעצר. ובכלל, קהילה טיפולית אינה ערוכה לשמירה הדוקה והרמטית על השוהים בה ואין באפשרותה למנוע יציאה בלתי מורשית של השוהים.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.