בש"פ 2002/07 שלמה והבה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 10.01.2007 לפיה שוחרר העורר למעצר בית חלקי בבית הוריו עד להחלטה אחרת. העורר מבקש כי בית המשפט יורה על שחרורו המלא ללא כל תנאים מגבילים או לחלופין יקבע כי העורר ישהה במעצר בית בביתו במקום בבית הוריו.

העורר בן 44 ללא עבר פלילי ונשוי 7 שנים. בליל 9.11.2006 שכנים ששמעו את אשת המערער צועקת הזעיקו משטרה, ובעקבות בואה של המשטרה התלוננה אשתו של העורר כי העורר תקף אותה. בגין תלונה זו עוכב העורר לחקירה בתחנה שלאחריה הוחלט לשחררו למעצר בית. ביום 12.11.2006 הוגש נגד העורר כתב אישום בו הואשם בעבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש ואיומים. בו ביום הורה השופט פינשטיין לשחרר את העורר למעצר בית בפיקוח הוריו ואחותו וכן הורה על הגשת תסקיר מבחן בעניינו.

העורר מכחיש בתוקף שתקף את המתלוננת וטוען כי היא זו שתקפה אותו ואף איימה עליו בסכין וכי הוא קורבן להתעללות ארוכת שנים מצידה. לטענתו ישנם חיזוקים לטענה זו בחומר החקירה, ובין השאר, בדברי המתלוננת עצמה.

בהחלטתו מיום 12.11.2006, החליט בית משפט השלום כי יוגש תסקיר מעצר בעניין העורר וזאת לצורך בחינת יציאתו של המבקש ממעצר הבית לעבודה וללימודים. שירות המבחן המליץ כי תנאי השחרור יוותרו על כנם ובית המשפט אימץ המלצה זו. על ההחלטה הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. לאחר הגשת הערר, ביום 3.12.2006 בית המשפט השלום הורה על הגשת תסקיר משלים אשר יבחן את אפשרות יציאתו של המבקש לעבודה וללימודים עם פיקוח. ביום 7.12.2006 הגיש שירות המבחן תסקיר משלים ובו המליץ להשאיר את תנאי ההרחקה מהאישה על כנם אך יחד עם זאת המליץ להקל בתנאי מעצר הבית באופן שהמבקש יוכל לחזור לעבודתו וללימודיו בתנאי שילווה על ידי אביו. ביום 24.12.2006 החליט בית משפט השלום לאמץ את המלצת שירות המבחן. ביום 10.1.2007 קבע בית המשפט המחוזי כי " עוצמת הראיות אינה מרשימה בלשון המעטה. ברם, יש בעוצמת ראיות זו די להחלטת בימ"ש השלום ". כמו כן בית המשפט הקל במעט בתנאי השחרור של העורר באופן שיוכל לצאת לעבודתו וללימודיו ללא כל פיקוח.

ביום 21.1.2007 הגיש העורר בקשה לשינוי כתובת מעצר הבית. ביום 30.1.2007 התקיים דיון בבית משפט השלום שדחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי יש משמעות להימצאותו של המשיב בתנאי פיקוח בין השאר בהסתמך על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה למיוחס לעורר.

לטענת העורר בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו וזאת לאור הכחשותיו הנמרצות בחקירה וכן לאור הודאתה של המתלוננת בחקירתה כי היא תקפה את העורר ואיימה עליו. בנוסף נטען כי העורר כאדם מבוגר שרוי במצוקה קשה עקב תנאי השחרור המחייבים אותו להתגורר בבית הוריו הקשישים. עוד נטען כי המתלוננת הצהירה כי ממילא ברצונה להתגרש והיא אינה מגיעה לביתם המשותף של השניים, שנותר מיותם מיום האירוע. לפיכך נטען שאין יסוד להניח כי בעקבות חזרתו של העורר לביתו המשותף עם המתלוננת תישקף סכנה כלשהי למתלוננת.

המדינה מתנגדת לבקשה. היא חולקת על כך שעוצמת הראיות "אינה מרשימה" כלשון בית המשפט המחוזי. סניגורו של העורר, עו"ד הלוי, עומד על דעתו כי התייחסות הרשויות לעורר ולמתלוננת לוקה בא-סימטריה. מדוע, כך מקשה הוא, הוגש נגדו בלבד כתב אישום והוא ורק הוא נמצא בתנאים מגבילים? הוא אינו מוכן, ולו לחלופין, להצעה לה היתה המדינה מוכנה להסכים לפיה יתגורר העורר בדירה השכורה יחד עם אחד הערבים.

עיינתי אף אני בחומר הראיות. לא אוכל לקבל את טענת ההגנה בעניין ה"א-סימטריה" בין יחס התביעה לראיות נגד העורר לבין יחסה לראיות נגד אשתו. עדות המתלוננת שהיא שהותקפה (והתגוננה) נתמכת, לכאורה, בעדות השכנים ששמעו את הצעקות. ככל הידוע נמצאת האישה במעון לנשים מוכות ומהודעותיה עולה, לכאורה, כי היא שרויה בפחד. אכן, עצמת הראיות איננה מצדיקה מעצר, אך היא מצדיקה, לעת הזו, תנאים מגבילים. על כן איני רואה מקום להתערב בהחלטה נשוא הערר. בחלוף זמן, וככל שיהיה שינוי נסיבות (כגון גירושין) יוכל העורר לחזור ולפנות לערכאה הדיונית.

הערר נדחה.