בש"פ 2004/07 ג'ואד שייח צובח נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.2.2007 להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. העורר מואשם בשתי עבירות של ניסיון לרצח כלפי שני תושבי השטחים.

ברקע לאירוע הנדון עומד סכסוך בין העורר (ג'ואד) ומשפחתו לבין המתלוננים, תושבי אותו כפר הנמצא בשליטת הרשות הפלסטינית. הסכסוך נוצר בעקבות הירצחו של אבי העורר בתקרית ירי בכפר. המשפחה סברה כי מות האב נגרם על ידי המתלוננים, עמם היו בסכסוך מתמשך. על פי כתב האישום ניסו העורר ואחיו (ג'אד) להרוג ביריות את המתלוננים קרוב למחסום רמות בצפון ירושלים. שני האחים הגיעו סמוך לשעה 4:30 לפנות בוקר למחסום כשהם מצוידים באקדחים טעונים. משהגיעו המתלוננים למקום, התקרבו לעברם העורר ואחיו במטרה לירות בהם ולגרום למותם. ג'אד ירה לכיוון פלג גופו העליון של אחד המתלוננים (סעיד) ופגע בחזהו. בתכוף לכך פנו ג'אד וג'ואד לכיוון המתלונן השני (מוחמד) וירו בו מספר יריות בפלג גופו העליון, בחזה, בגב, בבטן ובידו השמאלית. מוחמד נפגע מהירי. לאחר מכן פנה העורר לעברו של סעיד וירה ירייה נוספת לעבר פלג גופו העליון אשר פגעה בידו שגוננה על חזהו. בתום הירי נמלטו השניים מהמקום. המתלוננים הובהלו לבית החולים כשהם מדממים ונתונים בסכנת מוות. הם נותחו בבית החולים ואושפזו לתקופה של מספר ימים.

אחי העורר הודה בביצוע המעשה בפני המשטרה הפלסטינית ומסר שביצע את האירוע לבדו. בהחלטת בית המשפט המחוזי נאמר כי ככל הנראה האח משוחרר כיום בשטחי הרשות הפלסטינית.

מייד לאחר מעצרו העורר טען טענת אליבי והבהיר כי בזמן האירוע שהה בביתו ונודע לו על האירוע לאחר שמשפחתו העירה אותו משנתו ואמרה לו כי אחיו צועק ואומר כי הוא ביצע את הירי כלפי המתלוננים. כך ציינו גם בני משפחתו הקרובה של העורר. אימו של העורר אף טענה בכזב כעולה מדברי בית המשפט המחוזי, כי אין בין משפחתה למשפחת המתלוננים סכסוך כלשהו.

לטענת העורר שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי קיימות ראיות לכאורה המקימות יסוד סביר להרשעתו בעבירה של נסיון לרצח. בנוסף, שגה בית המשפט משלא נתן משקל ראוי לסתירות החריגות בדברי המתלוננים וקרובם עריקאת אשר הסיעם במכוניתו למחסום. לדברי האחרון, הבחין ממכוניתו בשני אנשים שהתקרבו לעבר סעיד ומוחמד, ירו עליהם ונמלטו לכיוון הוואדי לעבר רכב מילוט שהמתין להם במקום. עריקאת הבהיר כי ראה את היורים במרחק של כחמישה מטרים וזיהה כי פניהם אינן מוסתרות. בכל הודעותיו במשטרה ציין עריקאת כי אחד משני היורים הינו ג'אד אך לגבי היורה השני ניתנו מספר גירסאות. העורר טוען כי שגה בית המשפט משלא ייחס חשיבות להודעתו האחרונה של עריקאת בה הוא מציין כי איהאב ירה בנפגעים וחתם ליד תצהיר זה. סתירה נוספת מוצא בא כוח המערער בעדות שמסר עריקאת לעניין לבוש היורים - ג'ינס וחולצות שחורות לגירסתו.

סעיד, לעומת זאת טען בעדותו כי היורים היו לבושים באוורול. בהחלטתו, בית המשפט לא העניק משקל רב לזיהוי על ידי עריקאת וזאת לנוכח הגירסאות השונות שמסר בעניין היורה השני.

העורר זוהה על ידי שני הנפגעים כמי שהיה אחד משני היורים. הזיהוי היה מטווח קרוב של כשלושה מטרים וישנה היכרות מוקדמת. לטענת העורר פעולת הירי היחידה המיוחסת לג'ואד מוזכרת בעדות סעיד, לפיכך שגה בית משפט משקבע כי מוחמד זיהה את העורר כיורה בסעיד וזאת משום שבעדותו נאמר כי הוא שמע ירי אך לא ראה דבר. בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שכל אחד מנפגעים מסר פירוט שונה בקשר לסדר היריות אינה מכרסמת בתשתית הראייתית. עוד נקבע כי די בזיהויו של העורר על ידי שני הנפגעים כדי להוות תשתית איתנה של ראיות לכאורה לביסוס האישום וקמה נגדו עילת מעצר. נקבע כי עילת המעצר כפולה וקמה מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק הסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, נוכח החזקה ששחרורו יסכן את ביטחון המתלוננים והציבור, והשנייה לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק מחמת היסוד הסביר לחשש כי שחרורו בערובה יביא להימלטות מהדין.

עוד טוען העורר כי עולה מחוות דעת של מומחה מטעם המחלקה לזיהוי פלילי כי שני התרמילים שנורו לעבר סעיד נורו מכלי נשק אחד ולא משני כלי נשק. עובדה זו מעידה לטעמו על כך שמי שביצע את הירי היה אחי העורר והאדם הנוסף שהיה עימו לא ירה לעבר המתלוננים.

לאור הסתירות הרבות, העובדה שטענת האליבי של העורר חוזקה על ידי קרובי משפחה ובהתחשב בחוות דעת המז"פ, טוען העורר כי נשמט הבסיס לקיומן של ראיות לכאורה המהוות בסיס סביר להרשעה כנדרש בבקשה למעצר עד תום ההליכים. לטענתו שגה בית המשפט משלא הסיק את המסקנה כי קיים כרסום משמעותי בראיות התביעה אשר מחייב את המסקנה כי לא קיימות ראיות לכאורה במידה המספקת.

בית המשפט המחוזי קבע כי לא קיימת לגבי העורר חלופת מעצר אפקטיבית כלשהי שתבטיח את מטרות המעצר. הטעמים לכך הם שרמת המסוכנות לא תופג במעצר בית וכן קיומו של חשש ממשי שבמידה והעורר יפר את תנאי השחרור בערובה וימלט לאזור הרשות הפלסטינית לא תהיה לרשויות האכיפה בישראל יכולת אפקטיבית לאתרו ולהביאו לישראל. העורר טוען כי שגה בית המשפט משלא בחן חלופת מעצר משום שעסקינן בתושב השטחים.

עיינתי בהודעת הערר והוספתי ושמעתי טענות הצדדים על פה. עיינתי גם בתיק החקירה. לדעתי צדק בית המשפט המחוזי כאשר ראה בעדויות המתלוננים שזיהו את העורר ראיה לכאורה מספקת. יהיו אשר יהיו ההסברים לסתירות בגרסאות עריקאת, ולטענת התביעה בחלק מהגרסאות טעה בשם היורה. אין בגרסאותיו כדי לכרסם בגרסת המתלוננים. עולה ממכלול הראיות כי היו בתקרית יריות רבות, ולא רק שתי יריות, ואין ליחס משקל לקליעים שנמצאו בזירה. בהינתן הראיות לכאורה, עולה מאליה מסוכנות שאינה מאפשרת שחרור לחלופת מעצר.

הערר נדחה.