בש"פ 2010/06 פאוזי דבעי נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 28.7.05 ירה אחד – סיף דענא (להלן: דענא") באדם מאקדח שהחזיק בידו ופצע אותו. בהמשך הסתיר דענא את האקדח במחנה שועפט אצל קרוב משפחתו – עסאם סליימה. ביום המחרת התבקש העורר להסיע את דענא לביתו של עסאם כדי לקחת את האקדח, ועל פי גרסת המשיבה, ידע העורר אותה שעה כי דענא ירה ביום האתמול מנשק זה לעבר אדם. כן נטען, כי בשובם משועפט נעתר העורר לבקשתו של עסאם, והתיר לו לירות מהאקדח מספר יריות באוויר.

לעורר יוחס אישום נוסף בו נטען כי הוא דרש ממעורבים אחרים בפרשה לשתוק בחקירתם ולהימנע מלהפלילו, ואת דבריו תיבל באיומים.

בגן כל אלה יוחסו לעורר עבירות של סיוע לאחר מעשה, נשיאת נשק שלא כדין, סיוע לירי באזור מגורים ושיבוש מהלכי משפט.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

2.בית המשפט המחוזי קבע כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום. אותן ראיות מסתמכות על אמרות שנרשמו מפיהם של סיף דענא וסליימה עסאם, ועל תמליליהן של הקלטות שנערכו בעת שנפגש העורר עם מעורבים אחרים בפרשה. במסקנה זו לא מצאתי פגם, ומכל מקום שאלת מהימנותם של דענא ועסאם היא עניין לבית המשפט קמא לענות בו לאחר שישמע את עדותם בפניו. מאידך, לשלב זה של ההליכים, די באותן אמרות בשילוב ראיות חיזוק עליהן הצביעה הערכאה הראשונה, כדי לקבוע כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. המסקנה הנוספת המתבקשת מכך, היא שנגד העורר קמה עילת מעצר סטטוטורית, ועל כן כל שנותר הוא להכריע בשאלה אם ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר, ועל כך השיב בית המשפט המחוזי בשלילה לאחר שדחה את בקשת הסנגור לקבל תסקיר של שירות המבחן.

אינני סבור כי בית משפט קמא נקלע לתוצאה שגויה. נהפוך הוא, מדובר בעורר שהיה מעורב בעבר בפלילים, ועל כן, אם תוכחנה העבירות שיוחסו לו, יהיה נכון לקבוע כי עבריינותו עלתה מדרגה והסלימה. נשיאת נשק, ירי באזור מגורים, ועזרה למי שזה לא מכבר ירה ופצע אדם, כל אלה מעידים על הסכנה הנשקפת מהעורר, ולפיכך סבורני כי אין מנוס מהחזקתו במעצר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.