בש"פ 202/01 אברהים עבו ע'נים נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים - מפי השופט מ' רביד - לעצור את העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בת.פ. 1282/00.

1.ביום 26.12.00 הוגש כנגד העורר - יחד עם שניים אחרים - כתב אישום המייחס לשלושה עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עשיית עסקה בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 18.12.00 סיכם העורר בשיחת טלפון עם סוכן משטרתי בשם "סאמי" כי ימכור לסוכן 1,500 כדורים של סם מסוג MDMA . מאוחר יותר באותו יום קשר העורר קשר עם הנאשמים האחרים למכור לסוכן את הסם. על-פי כתב האישום, הגיע העורר למחרת לתחנת הדלק בצומת לטרון ונפגש עם הסוכן ועם שוטר מוסווה. האחרונים הראו לו כסף לרכישת הסם, אך בסופו של דבר העסקה לא יצאה אל הפועל. כן נטען בכתב האישום כי באותו יום, בסמוך לתחנת הדלק, החזיקו הנאשמים ברשותם 1,400 כדורי MDMA , שלא לצריכה עצמית.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר ושני הנאשמים הנוספים עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי לעורר הרשעות קודמות בעבירות רכוש, תקיפת שוטר, סחר בסמים והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית וכי קמה נגדו עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996-. העורר התנגד לבקשה, בטענה כי אין תשתית ראייתית לכאורה. הוא טען כי נפגש עם הסוכן כדי למכור לו מכונית ולא כדי למכור לו סמים. כן הכחיש העורר כי הוא מכיר את שני הנאשמים האחרים. האחרונים, מצידם, אישרו את ההכרות עם העורר, אך הכחישו גם הם כל קשר לסמים.

3.בית המשפט המחוזי בירושלים החליט ביום 2.01.01 להיעתר לבקשת המדינה, ככל שהיא נוגעת לעורר. בית המשפט קבע כי ביחס לעורר קיימות ראיות לכאורה, שיש בהן פוטנציאל להרשעתו וזאת בהתחשב בעדותו של הסוכן המשטרתי והעובדה שהעורר חזר למקום המסתור של הסם בסמוך לתחנת הדלק כדי לקחת את הסם. בית המשפט לא ראה מקום להסתפק בחלופת מעצר בעניינו של העורר, אשר מואשם בעבירות סמים חמורות ואשר הורשע כבר פעמיים בסחר בסמים. באשר לנאשמים האחרים, בית המשפט לא מצא די ראיות המצדיקות את מעצרם עד תום ההליכים, הגם שיש, לדעתו, בידי התביעה ראיות המטילות עליהם חשד כבד. לכן הורה בית המשפט לשחררם בערובה.

4.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בערר שב וטוען בא-כוח העורר כי אין ראיות לכאורה נגד העורר וכי היה מקום לשחררו, כשם ששוחררו שני הנאשמים האחרים. בטיעון לפניי התמקד בא-כוח העורר בטענה בדבר אפליה בינו לבין הנאשם מס' 2. לדבריו, חלקו של הנאשם 2, על פי חומר הראיות לכאורה, גדול מחלקו של העורר, אשר קודם לתפיסתו על-ידי המשטרה כלל לא ידע על מקום המסתור של שקית הסמים שנתפסה בידיו. נאשם 2 הוא, לכאורה, הבעלים של שקית הסמים והוא סיפר לעורר על מקום הימצאה. בא-כוח העורר ציין כי גם העבר הפלילי של העורר אינו מכביד יותר מעברו הפלילי של הנאשם 2, כך שגם מבחינה זו אין מקום לאבחנה ביניהם. הוא מבקש לשחרר את העורר בחלופת מעצר ל"מעצר בית" מלא. בא-כוח המדינה פירט בפנינו את התשתית הראייתית נגד העורר וציין כי הוא מתנגד לשחרורו של העורר בחלופת מעצר.

5.לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין ובחומר החקירה הרלוונטי, השתכנעתי כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. מעדותו של הסוכן המשטרתי "סאמי" עולה כי העורר ניהל עימו, לכאורה, משא-ומתן למכירת כמות גדולה של כדורי סם מסוג "אקסטזי". גם העורר עצמו אינו מכחיש כי ניהל מגעים עם "סאמי" ונפגש עימו בתחנת הדלק, אך לטענתו היה מדובר בעסקה למכירת רכב. מדוחות התצפית של המשטרה עולה כי העורר הוא זה שניגש למקום המסתור של שקית הסמים ושלף את השקית. כאשר הוא נתפס על ידי השוטרים, הוא זרק את השקית ושוטרים מצאו אותה במקום סמוך.

6.חומר חקירה זה מקים תשתית ראייתית לכאורה לעבירות הסמים המיוחסות לעורר, עבירות אשר מקימות עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים. באשר לטענת האפליה, אין לה משקל של ממש במקרה הנדון. על-פי חומר החקירה נטל לכאורה העורר חלק מרכזי בפרשיית הסמים בגינה הוגש כתב האישום. מתוך הראיות לכאורה מתקבל הרושם כי חלקו של העורר היה גדול בצורה משמעותית מחלקם של הנאשמים האחרים. לפיכך, השוני שמצא בית המשפט המחוזי בין עניינו של העורר לבין עניינם של הנאשמים האחרים היה מוצדק, ואין בו משום פגיעה בעקרון השוויון.

7.באשר לבקשתו של העורר להשתחרר ל"חלופת מעצר", לא מצאתי יסוד להיעתר לבקשה זו. עבירות הסמים המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית מיוחדת. העורר לא הצליח לסתור את חזקת המסוכנות. יש לזכור כי על פי החשד, הוא היה מעורב במגעים מתקדמים לעשיית עסקה בכמות גדולה מאוד של סם מסוכן, אשר לא יצאה לפועל אך מסיבות "טכניות" ולא בשל חרטה וכי נתפס כשבידיו כמות גדולה מאוד של סם. לכל אלה מצטרף עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות של סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית וגניבה. על רקע זה, לא השתכנעתי כי "מעצר בית" יוכל להבטיח את הציבור מפני המסוכנות הנעוצה בסחר בסם מסוכן.

אי לכך, הערר נדחה.