בש"פ 2047/00 דוד לוי נ. מדינת ישראל

1.המדינה מייחסת לעורר, בכתב אישום שהוגש עליו לבית המשפט המחוזי בירושלים, עבירה של שוד בנסיבות מחמירות. לפי הנטען קשרו העורר ושניים אחרים קשר לבצע שוד. העורר נהג במכונית שבה נסעו השלושה, השניים האחרים ירדו ממנה, הפילו ארצה תיירת קשישה שהלכה ברחוב וחטפו ממנה את תיקה. לאחר מכן נמלטו השלושה מן המקום במכונית. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' קמא), בהחלטתו מיום 9.3.00, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. מכאן עררו שלפני.

2.בא כוח העורר לא חלק על כך שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, תוך שציין שלא מיוחס לעורר שימוש באלימות, ומיקד טענותיו בענין החלופה למעצר. כפי שציין מדובר באדם מבוגר, כבן 55, נשוי ואב לשני בנים ובת, שגיליהם בין 18 שנים ל- 23 שנים. אורח חייו ואורח חייה של משפחתו היה תמיד נורמטיבי, הוא עבד במקומות עבודה מסודרים, לרבות 20 שנות שירות בשירות בתי הסוהר, ורק בשנת 1987 התחיל להסתבך בעבירות, ככל הנראה על רקע של שימוש בסמים מסוכנים. לטענת בא כוחו, מנסה העורר בכל כוחו להשתקם ולהיגמל מן השימוש בסמים ובני משפחתו מנסים לעזור לו בכך. אין לחשוש שאם ישוחרר בתנאי שישהה רק בביתו יפר את התנאי וגם בני משפחתו ישגיחו עליו.

טענות אלה אין בידי לקבלן. המעשה שהעורר השתתף בעשייתו - אפילו לא נקט בעצמו אלימות כלפי המתלוננת - הוא חמור ומסוכן. ככל הנראה הניע את העורר הצורך שלו לממן את רכישת הסמים, שהניע אותו, כפי שניתן לשער, גם כאשר עבר עבירות רכוש בעבר. אכן, מסכת חייו האומללה של העורר נוגעת ללב והוא ראוי לרחמים, אולם מול אלה ניצב החשש החמור כי הצורך בסמים יעביר אותו על דעתו ושוב הפעם יעשה מעשה דומה. ההגנה על הציבור מחייבת את החזקתו במעצר.

3.לפיכך, אני דוחה את עררו של העורר.

כאמור לעיל, נראה שבעיקרן אין עובדות כתב האישום שנויות במחלוקת, כך שניתן לסיים את המשפט במהרה. מטעם זה וכן בהתחשב בנסיבותיו האישיות של העורר ייטיבו, דומני, באי כוח בעלי הדין לעשות אם יבקשו להקדים את מועד הדיון.