בש"פ 2058/99 הליכוד תנועה ליברלית לאומית נ. חברת גוש 10857 חלקות 184, 181

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.1.99, בו נדחתה בקשתם של המבקשים להצהיר כי המבקשת מספר 1 הינה היחידה הזכאית למנות את בעלי המניות והמנהלים במשיבה מספר 1, וכי שינוי שמה של המשיבה 1 בטל.

פסק הדין הומצא למבקשים ביום 22.1.99. בהתחשב בתקופת השביתה שחלה בחודש פברואר, היה על המבקשים להגיש את הערעור עד יום 25.3.99. הבקשה שפני הוגשה ביום 28.3.99.

בבקשתם טוענים המבקשים, כי האיחור בהגשת הערעור נבע מאי הוודאות אשר שררה בנוגע לימי השביתה והעיצומים במהלך החודשים פברואר - מרץ 1999.

לטענתם, במועד בו הוגשה הבקשה היתה קיימת הכרזה של הנהלת בתי המשפט על קיומה של שביתה ואשר ממנה השתמע כי השביתה חלה על כל בתי המשפט בארץ. רק לאחר שפורסמה הודעה על סיום השביתה הוברר כי זו לא חלה על בית המשפט העליון.

כמו כן, נטען כי ביום 28.3.99, בעת שהתייצבה מתמחה ממשרד בא-כוח המבקשים בבית המשפט כדי להגיש את הערעור, הוסבר לה על ידי אנשי הבטחון כי עובדי מזכירות בית המשפט נוקטים בעיצומים. רק נחישותה איפשרה לה להתייצב בפני המזכירות ולהגיש את הבקשה.

עוד טוענים המבקשים, כי מדובר באיחור קל בלבד וזה בהצטרף לחוסר הוודאות מהווים יחד טעם מיוחד להארכת המועד.

כן נטען כי העניין נושא המחלוקת בין בעלי הדין הוא בעל חשיבות מעשית ומשפטית רבה.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, טעמם של המבקשים אשר עומד ביסוד הבקשה אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, שכן מזכירות בית המשפט העליון פעלה אף במהלך ימי השביתה הנטענים בחודש מרץ, כך שלא היתה כל מניעה להגשת הערעור במועד.

דין הבקשה להידחות.

ראשית, אציין כי המבקשים לא תמכו את בקשתם בתצהיר, אף על פי שהיא נסמכת על טענות עובדתיות. די בעובדה זו כדי לדחות את הבקשה, שכן כל טענות המבקשים בדבר טעותם והסתמכותם על הודעת מנהל בתי המשפט נעדרת תשתית עובדתית.

מכל מקום, נראה לי כי גם לגופו של עניין אין הבקשה מגלה עילה להארכת המועד.

המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק וככזה דרושים טעמים מיוחדים על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-).

אינני מקבלת את טענת המבקשים כי חוסר הוודאות ששרר במהלך חודש מרץ בנוגע לבתי המשפט בהם התקיימה שביתה, יש בו כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד.

אכן, בהודעת מנהל בתי המשפט, אשר פורסמה ביום 15.3.99, הוא יום תחילת השביתה, לא פורט באלו בתי משפט חלה השביתה, וניתן היה להבין ממנה כי היא חלה על כל בתי המשפט בארץ.

דא עקא, שבהודעה זו צוין במפורש כי "הודעה על סיום השביתה תוך פירוט היחידות והמועדים הסופיים בהם התקיימה השביתה, תבוא בנפרד".

מכאן שלפי לשונה המפורשת של ההודעה, רק הודעת מנהל בתי המשפט המתפרסמת עם סיום השביתה היא אשר קובעת את המועדים ואת בתי המשפט בהם התקיימה שביתה לצורך הארכת המועדים.

נוכח העובדה, שבמועד בו היה על המבקשים להגיש את הערעור טרם פורסמה ההודעה הסופית הקובעת את מועדי השביתה ובתי המשפט עליהם היא חלה, הרי על מנת לוודא את המועד להגשת הערעור, היה על המבקשים לפנות למזכירות בית המשפט העליון.

בירור טלפוני פשוט היה מבהיר למבקשים כי בתקופה הרלוונטית לא נקטו עובדי בית המשפט העליון בעיצומים, וכי ניתן היה להגיש כתבי בי-דין כרגיל, וכך היתה נמנעת אי הוודאות שלטענתם היו שרויים בה.

בעניין זה כבר נפסק כי:

"קיום תקלות הנובעות משביתה או השבתה בתקופה שאין לגביה הודעה המחילה את התקנות, אינו מפסיק, כשלעצמו, את מירוץ הזמנים." (בש"א 223/91, עזבון המנוחה שושנה פיינגולד ז"ל נגד המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 420).

הסתמכות המבקשים על הודעת מנהל בתי המשפט שפורסמה בתחילת השביתה, הינה לכל היותר טעות שבחוק, והלכה היא כי טעות שבחוק אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד (ראו: ע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ

נגד עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק) ואח' , פ"ד מ(1) 57; בש"א 169/87, וינשטין נגד הפועלים ליסינג בע"מ , פ"ד מא(4) 785; בש"א 5469/85, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נגד מור , פ"ד מח(5) 834).

זאת ועוד: אם סברו המבקשים כי במהלך חודש מרץ התקימו בבית המשפט העליון עיצומים, המונעים מהם להגיש כתבי בי-דין, יכולים היו לנקוט בדרך הקבועה בתקנה 7 לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א1981-, המאפשרת הגשת מסמכים בדואר רשום לבית המשפט.

בעניין זה נקבע כי:

"הוראה זו... נועדה לאפשר לבעל דין להיחשב כמי שפעל בזמן והיא משנה - בתקופת שביתה - את הכלל האומר שפעולת בעל דין נחשבת רק משהגיש את מסמכיו לבית המשפט...בעל דין המבקש להאריך לו את המועד מטעם מיוחד חייב לנקוט בכל האמצעים הפרוצדורליים העומדים לרשותו לעשיית הפעולה. משקיים לנו מנגנון מיוחד המאפשר לבעל דין להגיש הליכים ומסמכי בי-דין בתקופת שביתה, אין צידוק להאריך את המועד שעה שבעל דין נמנע יזקק לאמצעי זה שבתקנות, ולא תשמע טענתו כי החמיץ את המועד בשל קיומה של שביתה." (בש"א 4193/90 עזבון המנוחה פיינגולד נגד המגן חברה לביטוח בע"מ , תקדין עליון 90(4) 34).

באשר לטענת המבקשים כי מדובר באיחור של ימים ספורים בלבד, הרי ההלכה היא כי אפילו איחור קטן ביותר אין בו כשלעצמו להצדיק הארכת המועד (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , בעריכת ד"ר ש. לוין, מהדורה שביעית, עמוד 897).

ויפים לעניינינו דברי המשנה לנשיא ש' לוין בע"א 769/79 מועלם נגד מטא , פ"ד לה(1) 375:

"העובדה שהאיחור היה של יום אחד בלבד, אין בה, בנסיבות העניין, כדי להושיע את המשיבים, שהרי כבר נפסק כי... כשדבר המחוקק הוא שהמועד יהיה ארבעים וחמישה יום, לא יוכל בעל דין לצפות לכך, שאם הוא בא עם ערעורו רק ביום הארבעים ושישה, ערעורו יתקבל לרישום."

משקבעתי, כי המבקשת לא הציגה טעם מיוחד להארכת המועד, פטורה אני מלדון בשאלת חשיבות העניין נשוא הערעור, שכן הלכה היא שחשיבות העניין העומד לדיון אינה בבחינת טעם המצדיק לכשעצמו הארכת מועד, אלא יכול הוא בנסיבות מיוחדות להוות טעם מצטבר לטעם קיים (בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada

נגד רבקה ריינהולד ואח' , פ"ד מז(5) 646, 652).

משלא נמצא צידוק ענייני להארכת המועד, אין כלל מקום להיזקק לשאלת חשיבות העניין.

החלטתי, איפוא, לדחות את הבקשה.

המבקשים ישאו בהוצאות משיבים 1-3 יחד בסך 1,000 ש"ח.