בש"פ 2059/05 זמאץ (זמיר) טשומה נ. מדינת ישראל

בין העורר למתלוננת התקיימה מערכת יחסים קרובה, והם אף חלקו דירה משותפת. באחד הימים של חודש ינואר 2005, הסיע אחד (להלן: יאיר) את המתלוננת ברכבו לביתה, ובעת שהגיעו לשם, הבחין בהם העורר שהיה אותה עת בגילופין. על פי הנטען בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת, תקף העורר את יאיר ואחר כך פנה ותקף את המתלוננת, אותה גם דקר פעמיים בסכין. בהמשך, כילה העורר את זעמו במכוניתו של יאיר וברכושה של המתלוננת, ולאלה הוא גרם נזק ניכר.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הוא נהג כך לנוכח האלימות הרבה בה נקט העורר, ובעיקר החשש שהוא ישוב ויפגע בקורבנותיו.

על החלטה זו מלין העורר בפני, אולם חוששני כי אין בידי להושיעו. אף שבא-כוחו המלומד, עו"ד ע' חרבאג'י, בחר שלא להרחיב בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, לא ראיתי את עצמי פטור מלומר כי לעניין זה מקובלת עלי השקפתה של בא-כוחה המלומדת של המשיבה, עו"ד ר' מטר, לפיה קיימות ראיות למכביר להוכחתו של כתב האישום, הכוללות, בין היתר, גם את הודאתו-החלקית של העורר עצמו כי היה בזירה וכי נטל חלק בעימות. השקפתה של המשיבה מקובלת עלי גם לעניין הצורך במעצרו של העורר, באשר הוא חטא בהתנהגות שלוחת רסן, ובכך גילה כי אם יינתן לו להתהלך חופשי, הוא יהווה סכנה הן למתלוננת והן ליאיר. לא סברתי כי נכון להניח לפתחם של השניים סכנה שכזו. בית משפט זה קבע בשנים האחרונות לא אחת, כי לנוכח האלימות שפשתה כנגע בחברה הישראלית, מצווים בתי המשפט להכביד את ידם על עבריינים החוטאים בתחום זה, והכבדה משמעה גם שלילת חירותם של העבריינים אף בטרם הסתיים משפטם.

כך נכון היה לנהוג גם בעורר, ומכאן דעתי שבהחלטתו של בית משפט קמא לא נפל פגם המחייב את התערבותי.

הערר נדחה.