בש"פ 2070/03 משה אמסלם נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.הרקע למעצר העורר הוא אישום המייחס לו הפרת תנאי מעצר בית שהוטלו עליו בהליך פלילי אחר המתנהל נגדו בכך כי ביום 25.12.02, בשעות הלילה, יצא ממקום מעצר הבית בבית אחותו ולא נראה עד ליום 4.2.03, עת הסגיר עצמו למשטרה. כתב האישום המקורי בגינו הוטל עליו מעצר בית מייחס לו עבירות אלימות קשות כלפי אשתו. הוא איים עליה כי ישרוף אותה, את ילדיה ואת ביתה. סמוך לאחר מכן הגישה האשה תלונה במשטרה ואז תקף אותה עורר תקיפה אלימה וכך גם את אחותה אשר ניסתה לסייע לה.

3.בתיק שלפנינו, בית משפט השלום, לאחר קבלת תסקיר מעצר, הורה על שחרור העורר למעצר בית בבית אחותו בקרית גת. המשיבה ערערה על החלטה זו, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערר והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

4.עיקר טענותיו של העורר הן כי הפרת מעצר הבית נבעה מחשש לחייו לאחר שהיה מעורב בקטטה בסמוך לאחר שעזב את מקום מעצר הבית ולכן נס על נפשו והתחבא. כמו כן, חרף הפרת הצו, לא עשה העורר דבר שיסכן את המתלוננת, ומכל מקום היה ראוי לאמץ את המלצת שירות המבחן לשחררו בחלופת מעצר.

5.לאחר שמיעת טיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערר ולאמץ את מסקנות בית המשפט המחוזי לפיהן ראוי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. מסוכנותו לבטחונה ושלומה של אשתו עולה מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום המקורי. מסוכנות זו מתעצמת נוכח העובדה כי לעורר עבר פלילי, בין היתר בעבירות אלימות. חרף מסוכנות זו, ראה בית המשפט לנכון לשחררו בחלופת מעצר בכפוף לתנאים ומגבלות שנועדו לא רק להגן על שלום המתלוננת אלא גם להבטיח מפני הימלטותו ושיבוש הליכי משפט על ידו. עזיבתו את מקום מעצר הבית מסיבה זו או אחרת למשך פרק זמן ארוך של קרוב לחודש וחצי והיעלמו מערערים את האימון הנדרש בנאשם לצורך החלת חלופת מעצר בעניינו. נסיון זה מעיד הוא עצמו על כך כי אין לבטוח בעורר שיקיים את תנאי השחרור באם יוטלו עליו, ובמציאות כזו לא תוכל חלופת המעצר להשיג את מטרת המעצר על דרך פגיעה פחותה בחירותו האישית.

נוכח האמור, הערר נדחה, והעורר יוחזק במעצר עד תום ההליכים.