בש"פ 2087/06 יוסף עיאדה נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 6.12.2005 נראו העורר ואחר, עומר אבו סיף, מגיעים לשביל עפר המחבר את שכונת גני יער בלוד עם מושב אחיסמך. השניים הגיעו לאותו מקום ברכב, וכאשר ירדו ממנו נראה אבו סיף מחפש בקרקע אחר דבר מה תוך שימוש במקל שהיה בידו, בעוד שהעורר נראה עומד ומעיף מבט לצדדים. באוזני השוטרים שהגיעו למקום טען העורר כי הם חיפשו תכשיט זהב שאבד לו שעה שרץ במקום להנאתו. בחיפוש שערכו השוטרים במרחק של כ-20 מטרים מהמקום בו ניצבו העורר ואבו סיף, נמצאה חבילה שהכילה, בין היתר, סם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל 82.5 גרם.

המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ולצורך זה טענה כי בידיה ראיות להוכחתו של כתב האישום, שבמרכזה חוות דעת של המחלקה לזיהוי פלילי, ולפיה על שקית אבקה שהיתה ארוזה ביחד עם שקית הסם המסוכן נמצאה טביעת אצבעו של העורר.

שופטת בית משפט השלום, בהחלטה מנומקת ומפורטת, בחנה בקפידה רבה את ראיות המשיבה ומצאה כי הן מהוות תשתית-לכאורה להוכחתו של כתב האישום (ראו סעיף 20 להחלטה). ממצא זה הוביל למסקנה נוספת, היינו, כי הוכח קיומה של חזקת מסוכנות סטטוטורית. בנסיבות אלו קבעה השופטת אין מקום לפנות לחלופת מעצר, ועל כן הורתה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

2.כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, וגם הוא הטריח את עצמו ובחן את הראיות שבידי המשיבה, ומצא שיש בהן, לכאורה, כדי להוביל להרשעת העורר. בנסיבות אלו סבר השופט כי המסוכנות הנשקפת מהעורר, ובמיוחד לנוכח ההרשעות הרבות שנזקפו לחובתו, מחייבת להותיר את החלטתה של הערכאה הראשונה על כנה.

3.בערר שבפני משיג העורר כנגד ההחלטה לעוצרו, אולם, אין בידי להצטרף לטענה לפיה הגיע בית המשפט המחוזי לתוצאה שגויה. אדרבא, שוכנעתי כי בידי המשיבה ראיות מפלילות של ממש, ובמרכזן אותה טביעת אצבע שנמצאה על אחת השקיות. גרסת העורר לעניין זה היא שאפשר כי הוא נגע בחלקה החיצוני של השקית עליה נמצאת טביעת האצבע, שעה שחיפש במקום את אותו תכשיט שאבד לו. דא עקא, גרסה זו תתקשה לעמוד במבחן הביקורת, הואיל ואותה שקית וכן השקית בה היה הסם, נמצאו ארוזות בנייר טואלט, והחבילה כולה היתה נתונה בתוך גרב שמאן דהוא אף טרח וקשר אותו. מכך עולה, והדברים נאמרים לשלב זה של ההליכים בלבד, כי אם אכן ערך העורר חיפוש אחר תכשיט שאבד, הוא היה מתקשה להותיר את טביעת אצבעו בדרך של מגע אקראי על אותה שקית, ולפיכך יש גם בסיס לטענה בדבר קיומה של זיקה הדוקה בינו לסם.

4.משיצאה המשיבה ידי החובה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קמה נגד העורר החזקה בדבר מסוכנות, ולא זו בלבד שהוא לא הפריך אותה, אלא שעברו הפלילי המכביד מלמד שמסוכנות זו שרירה וקיימת.

לנוכח כל האמור, אני מחליט לדחות את הערר.