פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
2088/98
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
ה
עוררת:
מדינת ישראל
נגד
המשיב
:
עלי חאמד
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 30.3.98 בב"ש 91/98
שניתנה
על ידי כבוד השופט א' בייזר
תאריך הישיבה:
ד' בניסן תשנ"ח
(31.3.98)
בשם
ה
עוררת:
עורך-דין אלון אינפלד
בשם
המשיב
:
עורך-דין אורי רון
החלטה
המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של רצח כהגדרתה בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ובעבירות של שוד והחזקת נשק שלא-כדין.
עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא, ביום 8.2.98, על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך לאחר עיון חוזר - לבקשתו של המשיב - הוסיף בית-משפט קמא והורה, ביום 30.3.98, על שחרורו של המשיב ממעצר בתנאים אלה ואחרים.
על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי, ובקשת המדינה היא כי אורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
על-פי האמור בכתב האישום, רצח המשיב בצוותא-חדא עם אחד בשם מוצטפא קבהא (להלן נכנה אותו - מוצטפא) אדם שעבד כשומר בקופת-חולים מכבי ביפו. המשיב ומוצטפא קשרו קשר לשדוד את המנוח ולגנוב ממנו את אקדחו, ותוך כדי מעשה השוד המיתו השניים את המנוח וגנבו את אקדחו.
טענתו של המשיב היא להד"ם, אך כנגד הכחשתו הכל-כוללת עומדים דבריו של מוצטפא. בהודעתו במשטרה מתאר מוצטפא קשר שקשר עם המשיב לשדוד את המנוח, ואת מעשה השוד גופו תוך כדי תקיפתו האכזרית של המנוח. כן מציין מוצטפא את מכירתו של האקדח לאדם שלישי וכיצד התחלקו הוא והמשיב בתמורתו.
הודעתו של מוצטפא זוכה לחיזוק מראיות סובבות כגון מהודעתו של אותו שלישי אשר קנה את האקדח. כן זוכים דבריו של מוצטפא לחיזוק רציני מעימות שהיה בין המשיב לבין מוצטפא, לאחר שהודע למשיב כי מוצטפא הפליל אותו בהודעותיו. השיחה בין השניים אינה נדמית כלל - לכאורה - לשיחה בין מי שהעלילו עליו עלילת-רצח (המשיב) לבין מי שהעליל אותה עלילה (מוצטפא). נהפוך הוא: השיחה בין השניים נדמית, לכאורה, לשיחה בין שני קושרים הלואטים סודות איש באוזני רעהו, כשיחת ידידים העושים יחדיו כדי לצאת מהצרה בה שקועים הם יחדיו.
אכן, קשה שלא להסכים עם החלטתו הראשונה של בית-משפט קמא - זו ההחלטה שמיום 8.2.98 - כי יש בתיק-המשטרה ראיות לכאורה להאשמתו של המשיב כאמור בכתב-האישום.
בעת שבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נדונה באותו שלב של ההליכים, טען בא-כוחו, עורך-דין אורי רון, כי שומה על המשטרה לגבות הודעות משלושה עדי-אליבי שיש למשיב. בית-משפט קמא מזכיר טיעון זה בהחלטתו, אך מוסיף הוא וקובע, כי משלא העלה המשיב טענת אליבי, אין בדעתו להידרש לטענה. אכן, טענתו של המשיב אותה-עת היתה כי אינו זוכר מה עשה ביום הרצח, וממילא לא העלה טענת אליבי.
ואין פלא בדבר. מעשה הרצח היה ביום 6.11.97, בשעות-הערב, ואילו המשיב לא נחקר לראשונה אלא ביום 7.1.98, לאמור, כחודשיים לאחר מעשה הרצח. מיהו זה שיזכור לעת חקירה במשטרה מה עשה ביום פלוני ובשעה פלונית, חודשיים לפני החקירה, אם לא היה הוא עצמו מעורב במעשה מיוחד במינו? אכן, לו העלה המשיב על-אתר טענת אליבי, כי אז היה בעצם העלאת הטענה כדי למתוח חוט של חשד על מעשיו. המשיב לא העלה, איפוא, טענת אליבי, ובית-המשפט לא נדרש לטענה זו בהחלטתו לעוצרו עד תום ההליכים.
חקירת המשטרה נסתיימה במהירות, וביום 15.1.98 הוגש כתב-האישום נגד המשיב (מוצטפא הואשם בכתב-אישום נפרד). עברו-חלפו שנים-עשר ימים מאז הגשת כתב-האישום, ומצאנו את בא-כוחו של המשיב כותב אל פרקליטות המחוז ומבקש כי תיגבה עדותם של שלושה אנשים - עורך-דין רון נקב בשמותיהם ובמקומות מגוריהם של אותם אנשים - העשויים לספק למשיב עדות אליבי. לאחר קבלת מכתבו של עורך-דין רון עשתה המשטרה את המוטל עליה, וגבתה הודעות מאותם עדים שטענו אליבי למשיב. ביני לביני הפכו אותם שלושה עדים לשישה עדים, וכל-אחד מן השישה מביא את צידו שלו בנושא האליבי.
אחר הדברים האלה, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. טענתו העיקרית של בא-כוחו היתה זו, ש"לנאשם אליבי מוצק לעת האירוע". בית-משפט קמא שמע את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, עיין בראיות החדשות, וזו הפעם החליט לשחרר את המשיב ממעצרו. החלטת השחרור היא החלטה קצרה ועיקרה דובר אלינו כך:
"המשיב נעצר כחודשיים לאחר הרצח ומטבע הדברים גירסתו כי לא זכור לו היכן היה בזמן הארוע - מתקבלת על הדעת. זו גם הסיבה כי עדי האליבי לא הופיעו למשטרה לפני הבקשה למעצר עד תום ההליכים - אם כי בענין זה קיימות תהיות.
כנגד העדות לכאורה על השתתפות המשיב ברצח קיימים, איפוא, עדי האליבי ואין להוציא מכלל אפשרות כי המבקש יצליח להוכיח את האליבי שלו. בנסיבות אלו - למרות קיום ראיות לכאורה - אינני רואה מקום להשאירו במעצר עד תום ההליכים והוא ישוחרר בתנאים של מעצר בית מלא. אם יורשע - ישא בעונשו. אני גם לוקח בחשבון כי המבקש היה קטין בזמן הארוע ואין לו עבר פלילי".
הנוכל לתמוך בהחלטה זו?
ראשית לכל נאמר, כי לא נוכל להסכים לניסוח החלטה כפי שהיא מונחת לפנינו. האמירה כי "למרות קיום ראיות לכאורה" אין מקום להשאיר את המשיב במעצר, הינה בבחינת תרתי-דסתרי, שכן אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, כי-אז בשים-לב לעבירה בה מדובר אין ספק שיש להותיר את המשיב במעצר. שומה עלינו, איפוא, לפרש את דברי בית-המשפט כאומרים כך: לכאורה, יש בתיק-המשטרה ראיות לכאורה; ואולם זאת אך לכאורה. ומשקוראים אנו את הודעותיהם של עדי האליבי, אותן "ראיות לכאורה" תש כוחן שכן "אין להוציא מכלל אפשרות כי המבקש יצליח להוכיח את האליבי שלו". בנסחנו את ההחלטה על דרך זו - הנוכל לתמוך בה? תשובתנו לשאלה היא בשלילה.
הכלל המקובל עלינו מכבר - כך היה לפני הילכת " זאדה " וכך הוא לאחריה - שראיות-כנגד-ראיות אין בהן - כשהן לעצמן - כדי לשלול כוחן של "ראיות לכאורה". אכן, העובדה שיש לו למשיב שישה עדי אליבי, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי לשמוט את הקרקע מתחת להודעתו החד-משמעית של מוצטפא ולחיזוקים שהודעה זו זוכה להם מכמה מעבריה. יתר על-כן: בחינה מקרוב של אותן הודעות-אליבי מעלה, כי יש בהן סתירות ואי-התאמות, ומכל מקום שגם אם תתקבלנה ההודעות, ולו בחלקן, כי-אז יכול היה המשיב לבצע את מעשה הרצח כהודעתו של מוצטפא. אם אין די באלה, נוסיף ונאמר גם זאת: הודעותיהם של אותם עדי-אליבי ניגבו במועדים אלה: האחת מהן ביום 2.2.98 והאחרות בימים הראשונים של חודש מארס 1998. בזוכרנו כי הרצח בוצע ביום 6.11.97, נוסיף ונדע כי עדי-האליבי זכרו היטב-היטב מה אירע ביום פלוני, בשעה פלונית, שלושה חדשים קודם-לכן (לעניינו של העד שהודעתו נגבתה ביום 2.2.98) וארבעה חודשים קודם-לכן (לעניינם של העדים האחרים). לכאורה, אדם-מן-היישוב לא יזכור כה בבירור מה עשה ביום פלוני בשעה פלונית שלושה או ארבעה חודשים קודם-לכן, אלא אם ייעזר בכתובים, לא כל שכן שיקשה עליו במאוד לזכור אם שהה בחברתו של פלוני בשעות מסויימות שלושה או ארבעה חודשים קודם-לכן. והכול, כמובן, אם אותו אדם-מן-היישוב אינו מוזהר מראש מה עליו לומר. לעניין כל זאת נזכור, כי עדי-האליבי בענייננו צצו לאחר הגשתו של כתב-האישום בבית-המשפט, שעה שהמשיב עצמו לא זכר כלל מה עשה ביום הרצח. אוסיף ואדגיש: אין בכוונתי לומר - אף לא אומר - כי עדי-האליבי היו-כלא-היו. כל שאני אומר אינו אלא כי יש לפני בית-המשפט - לעת הזו - ראיות לכאורה לייסוד האשמה.
אמת נכון הדבר (כטענת עורך-דין רון): לעת מעצרו, ועם חקירתו הראשונה, אמר המשיב - בתשובה לשאלה שנשאל - כי עובד הוא אצל מוחמד סיקסיק, וכי מעבידו רושם את שעות-העבודה ביומן העבודה. יומן העבודה (ליתר זהירות, נאמר: מה שהוצג, לכאורה, כיומן העבודה) נתפס, ונמצא רשום בו בשורה אחת כי המשיב היה בעבודה ביום 6.11.97 - הוא יום הרצח - בשעות "7-7:30" ובשורה מתחת לשורה הראשונה: "4:30 שעות". נניח לזכות המשיב כי עזב את העבודה באותו יום בשעה 7:30 בערב, גם אז נותר בידו זמן למכביר להשתתף במעשי השוד והרצח כדבר כתב-האישום. מכאן שיומן העבודה אין בו כדי לספק למשיב ראיה מכרעת. אם אין די בכך, הנה עיון באותו יומן ילמדנו, לכאורה, כי המשיב היה בעבודה גם ביום 8 בינואר 1998, בין השעות 7:30-4:30 אחר-הצהריים, בעוד שכולנו ידענו כי אותה עת היה במעצר (מאז 7.1.98).
כללם של דברים: לא אוכל להסכים להחלטתו של בית-משפט קמא כי דבריהם של עדי-האליבי, כשהם לעצמם, יש בהם כדי להשמיט את הקרקע מתחת לראיות לכאורה - ראיות לכאורה איתנות - שיש בידי התביעה. אני מסכים עם בית-משפט קמא כי אין לשלול אפשרות שהמשיב יעלה בידו להוכיח טענת אליבי; אפשר יעלה בידו, ואפשר לא יעלה בידו. בין כך ובין כך, ראיות לכאורה יש כנגדו.
אני מחליט לקבל את הערר, ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98020880. G02