בש"פ 209/07 שלמה אסולין נ. מדינת ישראל

העורר ואביו החורג, יורם בנלולו, הובאו לדין בפני בית משפט השלום בחיפה, שם יוחסו להם עבירות של התפרצות וגניבה. נטען, כי ביום 2.11.06, בשעות הבוקר, הם פרצו לדירה, וגנבו מתוכה תכשיטים רבים מזהב. זמן לא רב לאחר ההתפרצות הגיעו העורר ובנלולו לחנות תכשיטים, שם הציעו את שללם למכירה ושם נעצרו.

העורר התגונן בחקירתו בטענה כי נקלע לאותה חנות באקראי, כאשר בנלולו הציע לו להלוות אליו. דא עקא, תאור תמים זה אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של בעל החנות, אשר מסר כי שני לקוחותיו ביקשו לדעת את מחיר הזהב, אף שהאדם המבוגר יותר (בנלולו), היה זה שהוציא את התכשיטים מכיסו. יתרה מכך, שוטר שעקב אחר השניים מסר, כי בטרם נכנסו לחנות הם נראו משוחחים, וכאשר נכנס בעקבותיהם ושאלם למי שייכים התכשיטים, השיב העורר כי הם אינם שלו. על כך הגיב בעל החנות באומרו: "למה אתה אומר דבר כזה הרגע ביקשת ממני לבדוק לך מה זהב ומה לא ואת מספר הקראט של התכשיטים".

בית משפט השלום הגיע למסקנה כי הראיות האמורות עונות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. במצב זה, ונוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, המלמד עד כמה רבה היא מסוכנותו לציבור, הוחלט לעצרו עד תום ההליכים. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי, נדחה, ומכאן הערר שבפני, בו חוזר בא-כוח העורר וטוען כי אין בנמצא ראיות שתלמדנה על זיקת שולחו לתכשיטים, במובן של ידיעה על קיומם ושליטה בהם.

אין בידי לקבל את הערר. לכידתו של העורר עם בנלולו זמן לא רב לאחר ביצוע ההתפרצות, וכאשר התכשיטים בידם, מניחה את הבסיס לחשד שדבק בו כי הוא נטל חלק בהתפרצות. עדותו של בעל החנות ותגובותיו של העורר, רק מחזקים את המסקנה כי לא היתה זו נוכחות אקראית בחנות, אלא מעשה לו חברו שני הנאשמים בצוותא חדא.

מכאן המסקנה הנוספת, כי המשיבה אכן צלחה את משוכת "הראיות לכאורה". ובאשר לעילת מעצר והשימוש בחלופה - אין לי אלא לחזור על דבריהן של הערכאות שקדמו לי, לאמור, מדובר בעורר שצבר לחובתו עד כה עשרות עבירות רכוש, בגינן נשא גם בעונשי מאסר, ומכאן שסכנתו לציבור אינה טעונה עוד הוכחה.

במצב זה נראה כי תרופתו של העורר במעצר בלבד, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.