בש"פ 2098/06 מדינת ישראל נ. מאיר ז'אנו

1.בחודש יולי 2004 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב האישום בו יוחסו למשיבים שני אישומים העוסקים בעבירות שעל חומרתן נראה כי אין צורך להרבות מילים: רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לבצע פשע וחבלה בכוונה מחמירה.

באישום הראשון נטען, כי המשיבים עם אחרים גמרו אומר להמית את תושב אשקלון, שלום דומרני, על רקע סכסוך שפרטיו אינם חשובים לענייננו. לצורך כך הם יצרו קשר עם קבוצת עבריינים אחרת, עליה נמנה ירון סנקר, שגם לחבריה היה עניין לפגוע בדומרני. את זממם החליטו הקושרים לבצע ביום 2.6.03, בשעות הבוקר, שעה שדומרני היה אמור לצאת מביתו בדרכו לבית משפט השלום בבאר-שבע. חלק מהקושרים המתינו בקרבת מקום, ושעה שהיה נדמה כי דומרני עומד לצאת מדירתו, נכנסו לבניין סנקר ומשיב 2 והמתינו לבואה של המעלית בהניחם כי קורבנם יימצא בה. בפועל השתמש במעלית אחר, שי בן-אמו, חברו של דומרני, וכאשר סנקר ומשיב 2, ישראל גנון, הבחינו בו, הם פתחו לעברו באש מאקדחים שהיו בידיהם. כתוצאה מכך נפצע בן-אמו, ונזקק לטיפול רפואי כדי להציל את חייו.

האישום השני בו עוסק כתב האישום קשור גם הוא לדומרני. נטען, כי בניסיון נוסף להמית את קורבנם ירה משיב 2, על פי הוראתו של משיב 1, מרובה גליל לעבר רכב שעל פי המידע שהיה בידיהם היה אמור לנסוע בו דומרני. כתוצאה מירי זה נגרם מותה של שקד שלחוב ז"ל, ונוסעת נוספת שהיתה ברכב, דניס שמש, נפצעה ונגרמה לה חבלה חמורה.

2.בתאריך 8.11.04 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה והורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. מאז קוימו ישיבות רבות במהלכן נשמעו עשרות עדים, אולם הדיון נקטע הואיל ומשפטו של ירון סנקר, מי שנטען כי היה שותפם של המשיבים לעבירות ואמור להעיד מטעם התביעה, טרם הסתיים. בחודש אוקטובר 2005 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה לשמוע את עדותו של סנקר גם בטרם הסתיים משפטו, ואת החלטתו הוא סמך על ההלכה שנפסקה בע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 477.

3.מאז הוגש כתב האישום חזרה המדינה וביקשה, ארבע פעמים, להאריך את מעצרם של המשיבים מכוח הוראתו של סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. הבקשה הנוכחית היא החמישית במספר, ועתה הודגש נתון נוסף, לאמור, בפני הרכב מורחב של בית משפט זה עומדת להכרעה עתירה בה מתבקש ביטולה של הלכת

קינזי . בעתירה זו נשמעו טיעוניהם על-פה של הצדדים, והוגשו השלמות בכתב, ולפיכך היא בשלה להכרעה.

4.עובדה אחת שוב אינה שנויה במחלוקת, והיא שמשפטם של המשיבים אינו מתנהל בקצב אותו קבע המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים. חמורה מכך היא, כמובן, העובדה שמאז חודש יולי 2004 נתונים המשיבים במעצר, ומותר להניח כי גם לאחר שיינתן פסק-הדין בעתירה בעניינה של הלכת קינזי , יידרשו ימי דיון לא מעטים עד שיוכרע גורלם של האישומים בגינם עומדים המשיבים לדין.

אמרנו וחזרנו ואמרנו כי סעיף 62 לא נועד לקבוע את הכלל, אלא דווקא את החריג לכלל שנקבע בסעיף 61 לחוק, ומכאן הצורך לנקוט בזהירות רבה בטרם ייעשה בו שימוש. אכן, כתב האישום עוסק בפרשיות שחומרתן מופלגת, הואיל ואם העובדות הנטענות בו יוכחו, יהיה מקום לקבוע כי בפנינו משיבים שמסוכנותם אינה יודעת גבול, וככאלה מקומם מאחורי סורג ובריח. אולם, גם למי שעומדים לדין בעבירות מסוג זו, עומדת חזקת החפות, מחד, וזכות היסוד לחירות, מאידך. אכן, בשעתו נמצא כי קיימת עילה למעצרם של המשיבים, אולם משקלם של השיקולים שהצדיקו זאת בשעתו, הולך ופוחת עם חלוף הזמן, ומנגד, הולך ומתעצם משקלה של זכותם לחירות. חרף האמור, אינני סבור כי הגיעה השעה להעדיף זכות אחרונה זו על פני השיקולים האחרים המצדיקים את המשך המעצר, אולם, סבורני כי הכף הולכת ונוטה לטובת המשיבים, ועל כן טוב יעשה בית המשפט הדן בעניינו של סנקר, אם יעשה מאמץ לסיים את משפטו בהקדם.

5.אני נעתר אפוא לבקשה ומורה על הארכת מעצרם של המשיבים ב-60 ימים, החל מיום 17.3.06 או עד למתן פסק-הדין בעניינם, הכל לפי המוקדם.