בש"פ 2100/00 שלום ציון נ. מדינת ישראל

1.בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' גרינברג) הרשיע את המערער בעבירות של תקיפה חבלנית של בן זוג, איומים ותקיפה לשם גניבה, שנעברו כלפי גרושתו. בגזר דינו מיום 8.3.00 השית עליו 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן 18 חודשי מאסר על תנאי. את תחילת ריצוי העונש עיכב עד 19.3.00. המערער ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וכן ביקש לעכב את תחילת ריצוי העונש. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן), בהחלטתו מיום 17.3.00, דחה את בקשתו אולם עיכב את תחילת ריצוי העונש עד 21.3.00. בערעורו שלפני מבקש הוא לבטל את ההחלטה ולהורות על עיכוב ביצוע גזר דינו.

2.נסיבותיהן של העבירות שבהן הורשע המערער חמורות. כפי שנקבע בהכרעת הדין תקף המערער את גרושתו בעת היותה בחודש החמישי להריונה, היכה אותה באגרופיו, דחף אותה, הפילה ארצה וגרם לה לחבלות ולפצעים בגופה. אחרי שנפלה ארצה גם בעט בגופה ובפניה עד שאיבדה את הכרתה. כמו כן איים עליה שיהרוג אותה ואף קרע מעל צוארה שרשרת זהב, עם תליון משובץ יהלומים, וגנב אותה. ראוי לציין כי למערער שש הרשעות קודמות מן השנים 1991-1987, רובן בעבירות אלימות.

טענתו העיקרית של בא כוח המערער היא כי בני הזוג פרודים מזה 14 שנים וכי התגרשו ב19.7.90-. מעשי העבירה שבגינם הורשע המערער - שהוא כופר בעשיתם - נעשו ב12.11.97-, כ7- שנים אחרי שהתגרשו. הכרעת הדין ניתנה ב7.7.99- וגזר הדין ניתן, כאמור לעיל ב8.3.00-. במשך כל התקופה שחלפה מאז הוגש עליו כתב האישום לא היה במעצר, למעט 8 ימים, וגם בעבר לא ריצה עונש של מאסר. לדעתו, יש להביא בחשבון השיקולים את התקופה הממושכת שחלפה מאז הפרוד ומאז הגירושין, את התקופה הממושכת שחלפה מאז נעברו העבירות ואף את התקופה שחלפה מאז ניתנה הכרעת הדין, ולפיכך אין לכלוא אותו בטרם ידון ערעורו. עוד הצביע על סיכויו הטובים לזכות בערעורו, על כך שאם לא יעוכב ריצוי העונש עלול הוא לסיים את ריצויו בטרם יישמע הערעור, על מצב בריאותו הרעוע ועל התסקיר החיובי שהגיש עליו שירות המבחן בבית משפט השלום.

3.דינו של הערעור להידחות.

על סיכויים טובים לזכות בערעור, כשיקול לעיכוב ביצועו של פסק הדין, נאמר כי מבקש הסומך על כך חייב "להראות כי נגרם לו 'עיוות בולט' או כי יש לו 'סיכוי בולט לעין' לזכות בערעורו, כאשר על סיכויו לזכות בערעור ניתן ללמוד מפסק הדין עצמו ללא צורך להיכנס לניתוח מדוקדק של העובדות" (ראו דברי כבוד השופט ד' לוין, בבש"פ 2043/94 פלוני נ' מדינת ישראל , והאסמכתאות שם (טרם פורסם) תקדין-עליון כרך 94(2) 81; וכן דברי בע"פ 3695/99 מג'אלי אבו-כף נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון כרך 99(2) 1039). עיינתי בהכרעת דינו של המערער ולא מצאתי בה "עיוות בולט", או חוסר היגיון גלוי לעין, בקביעת המימצאים או בהסקת המסקנות, או פגם משפטי אחר, שעל פיהם ניתן להגיע, כבר בשלב זה, להשערה סבירה שסופה, כנראה, להתבטל או להשתנות בערעור. כאן ראוי להדגיש כי בבסיסה של הכרעת הדין עומד אמון מלא בעדותה של המתלוננת, הן לגבי מעשי התקיפה והן לגבי זהות המערער כתוקף - שנתמכה בעדויות תביעה נוספות - וכן דחית גירסתו של המערער כטענה חסרת כל יסוד שאין לקבלה. שיקול זה, של סיכויים טובים לזכות בערעור - בין לענין ההרשעה ובין לענין העונש - אינו עומד, אפוא, למערער.

גם התקופה הממושכת שחלפה מאז נעברו העבירות אינה יכולה לעמוד לו. במשך תקופה זאת לא נתן המערער את הדין על מעשיו. לאור חומרתם של המעשים שבהם הורשע הגיעה השעה לכך. מטעם זה אין לייחס משקל של ממש גם למצב בריאותו ולעמדתו של שירות המבחן.

4.לפיכך אני דוחה את ערעורו של המערער ומורה כי יתיצב לריצוי עונשו מחר, 21.3.00, בשעה 11:00, כפי שהורה בית המשפט המחוזי. אני מניח שייקבע מועד קרוב ככל האפשר לשמיעת הערעור כך שהמערער לא יסיים את ריצוי רוב תקופת העונש לפני השמיעה.