בש"פ 2123/05 ג'ומעה רשק נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש נגד העוררים ונאשם נוסף (צאדק ראשק) נטען, כי הם חברו יחד לתקוף את המתלונן, עטא נאפז ראשק (להלן "עטא"), על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". עטא היה נשוי בעבר לאחותם של העוררים 3 ו-4, עד שעלה חשד כי הוא אילץ אותה לקיים יחסי מין עם אדם אחר, תוך היותה נתונה להשפעתם של סמים.

בעקבות כך התגרשו בני הזוג, וכדי למנוע הסלמה התחייבה משפחתו של עטא לשלם סכום כסף נכבד למשפחה האחרת. בנוסף, הוסכם כי עטא יעזוב את גבולות ישראל, ואם ישוב אליה תשלם משפחתו סכום נוסף.

בסופו של יום לא עמד עטא בהתחייבותו, ומששב לישראל החליטו העוררים וצאדיק, כך על פי גרסת המשיבה, להמיתו. את זממם הוציאו הקושרים אל הפועל בעת שפגשו את עטא במוסך בירושלים, ולגרסת המשיבה הם דקרו אותו 35 פעמים באמצעות סכינים שאחזו בידיהם.

בגין כל אלה יוחסו לעוררים עבירות של ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 305(1) ו-329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצר העוררים עד תום ההליכים, ובהחלטה מיום י"ד באדר א' תשס"ה (23.2.05), נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה זו. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

המחלוקת המרכזית בין בעלי הדין היא בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, מחלוקת שמקורה בדרישתו של סעיף 21(ב) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. בית המשפט המחוזי קבע כי תשתית הראיות שבידי המשיבה עשויה להוביל להרשעת העוררים, ולאחר שעיינתי באותן ראיות עליהן סמך בית משפט קמא את החלטתו, לא מצאתי כי הוא נתפס לתוצאה שגויה.

העוררים טענו בחקירתם כי לא היו כלל בזירה, דא עקא, טענה זו הופרכה בעדותו של המתלונן. יתרה מכך, עדותו של עטא אומתה גם בהודעה שנרשמה מפיו של מוחמד פארח, ואם בכך לא די, התברר כי בידי המשיבה רשימה של שיחות שבוצעו משני מכשירי טלפון סולולארי השייכים לשניים מהעוררים (1 ו-3), ומכשירים אלה אוכנו בסמוך לשעת התקיפה לא הרחק מהזירה. הנה כי כן, בידי המשיבה ראיות המפריכות את גרסת העוררים, ונדמה כי אין צורך לומר שהעבירות אשר יוחסו להם, ואשר לוו באלימות חריגה ויוצאת דופן, מלמדות עד כמה רבה הסכנה הנשקפת מהם.

חרף האמור, הביע בא-כוחם המלומד של העוררים, עו"ד א' תוסיה-כהן, את הדעה כי משולחיו לא נשקפת סכנה, ולעניין זה הצביע על כך שבעת שהעוררים התהלכו חופשי לאחר ששוחררו ממעצרם הראשוני, לא עשו דבר כדי להשפיע על עדים או לשבש מהלכי משפט, ואיש מהם גם לא נמלט מאימת הדין. ברם, לכל אלה ניתן הסבר על ידי בא-כוחה המלומד של המשיבה, עו"ד א' פטר, לאמור, בשעתו לא היתה לעוררים סיבה לשבש מהלכי משפט או להימלט, מן הטעם הפשוט שפסיפס הראיות טרם הושלם, מאחר ועד אז לא היתה בידי החוקרים גרסתו של עטא, שעקב פציעתו הקשה לא ניתן היה לחקור אותו. אולם, מרגע שגרסה זו נרשמה (ביום 3.2.05), כל אותן סכנות עליהן הצביעה המשיבה קרמו עור וגידים, ועל כן נעצרו העוררים בשנית.

הסברו של בא-כוח המשיבה הנו סביר והגיוני, ומכאן דעתי כי לא נפל פגם בהחלטה לעצור את העוררים, באשר נשקפת מהם סכנה, וספק בעיני אם קיימת חלופה אשר יהיה בה כדי לאיין סכנה זו.

אשר על כן, הערר נדחה.