בש"פ 213/18 מאיר (מוני) חזן נ. מדינת ישראל

1.

עובדות הפרשה שלפנינו פורטו בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 2661/13 יחייב נגד מדינת ישראל

(18.2.2014)), ועל כן איני רואה לחזור עליהן.

מהעובדות שפורטו שם, עולה כי העורר שבפנינו היה רוח החיה, כך נטען, מאחורי ייבוא סמים מפרו, באמצעות בלדר שבלע את הסמים והחדירם לגופו. הבלדר נתפס ונעצר בשדה התעופה.

2.

הטענה המרכזית של העורר היא כי בהעדרו, עודנו שוהה באוקראינה, כל המעורבים בפרשה הטילו עליו את האשם על מנת לחלץ את עורם. על כן מיקד העורר את חציו בשאלה אם קיימות ראיות לכאורה.

3.

אומר בקצרה כי שני נדבכים מרכזיים עומדים לחובתו של העורר, ואתחיל דווקא בשני מביניהם ואחרון על פי סדר הזמנים.

לאחר שהבלדר נעצר החלה שורה של שיחות בין העורר ששהה באוקראינה לבין אחרים, מהם עולה כי העורר מתעניין בגורלו של הבלדר ומבקש לברר לאן נעלם, ושמא אולי נעצר. לטעמי, מדובר בראייה עצמאית העומדת בפני עצמה.

בפעם היחידה בה העורר השיב לשאלות חוקריו הוא הסביר את השיחות הנ"ל בכך שהבלדר היה חייב כסף והוא ערב לבלדר.

ברם, בשיחות שהתקיימו איננו מוצאים זכר לסיבה זו בגינה העורר כל כך התעניין במצבו של הבלדר. שלא לדבר על כך שהבלדר עצמו הכחיש כי נטל הלוואה מגמ"ח וכי היה חייב כסף, וממילא הכחיש הבלדר כי העורר ערב לו. ובכלל, ההיכרות בין הבלדר לעורר היתה שטחית ביותר.

הנדבך השני הוא עדותו של אחד בשם גולדשטיין שהורשע, נדון וכבר ריצה את מאסרו. חלקו של גולדשטיין בפרשה הוא במימון כרטיס הטיסה לבלדר, לדבריו, על פי הנחייתו של העורר.

אלו הם איפה שני הנדבכים העיקריים בבחינת "היכין והבועז" של חומר הראיות.

לטעמי יש בחומר הראיות את הפוטנציאל הראיתי הנדרש להרשעתו של העורר ולכך יש להוסיף את שתיקתו בהמשך חקירת המשטרה.

4.

אשר לעילות המעצר.

ענייננו בפרשה של הברחת סמים במשקל של כ-900 גרם נטו, ייבוא מתוחכם מפרו. ההלכה לגבי עבירות אלה ידועה, וככלל לא יורה בית המשפט על חלופת מעצר בעבירות מעין אלה ונדרש טעם מיוחד להורות על מעצר באיזוק אלקטרוני.

בנקודה זו אציין, כי העורר הוסגר מאוקראינה לבקשת המדינה בגין העבירות המיוחסות לו.

ברי אפוא, כי החשש לשיבוש הליכי משפט גדול יותר במצב דברים זה.

ואם בשיבוש עסקינן, הרי שבסעיף 21 להחלטתו של בית משפט קמא נזכר כי הבלדר, שביני לביני ריצה את עונשו, מסר כי מאן דהו התקשר אליו בנוגע לחקירות שעבר באותה פרשה. דומה כי גם בכך יש כדי ליצור חשש לשיבוש הליכי משפט בהיבט של השפעה על עדים.

5.

בסופו של דבר ובשורה התחתונה, הערר נדחה.