בש"פ 2132/05 אליהו ארוך נ. מדינת ישראל

בין העורר לחברת ההשקעות "אילנות בטוחה" נתגלעה מחלוקת קשה, בעקבותיה הגיש העורר תביעה בסכום של 94 מיליון ש"ח לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. במהלך הדיון בבית המשפט הסכימו בעלי הדין להעביר את התביעה להכרעתו של בורר, והעורר בחר בעו"ד א' יצחקניא לייצגו, בעוד שאת אילנות בטוחה ייצג עו"ד ד' דורון. אולם עד מהרה נפרדו דרכיהם של העורר ובא-כוחו, ונראה כי בלבו של העורר התגבש חשד לפיו רקמו עו"ד יצחקניא ונציגי חברת בטוחה קנוניה נגדו. על פי גרסת המשיבה, במהלך החודשים בהם מתנהלת הבוררות, "לא חדל ה[עורר] בעצמו ו/או באמצעות אחרים, מלאיים ולהתעמר בעובדי חברת בטוחה, עורכי הדין דן ויצחקניא ובנקאים בכירים, שזומנו להעיד במסגרת הליך הבוררות" (ראו סעיף 13 לפרק ה"רקע" שבכתב האישום). כן נטען, כי לא רק בבעלי דינו בחר העורר מטרה להתעמרותו, אלא גם בבני משפחותיהם, ועל רקע כל אלה עתרה המשיבה למעצרו עד תום ההליכים. באשר לעילת המעצר, הפנתה המשיבה את בית המשפט למסוכנותו של העורר, לחשש שהוא ישבש מהלכי משפט, יסכן את ביטחונם של עדים, ואף הביעה חשש שהוא יתחמק מהליכי שפיטה וריצוי העונש.

בית משפט השלום נעתר לבקשת המשיבה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ערר שהוגש על אותה החלטה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ומכאן הערר שבפני.

השופט המלומד של בית משפט השלום (כבוד השופט ז' ימיני), הורה על מעצרו של העורר לאחר שעסק בהרחבה בראיות אותן הניחה בפניו המשיבה. ביחס לחלקן של הראיות הוא קבע, כי הן מהוות תשתית לכאורה שיש בה כדי להביא להרשעת העורר ברבים מפרטי האישום שיוחסו לו. אותו ממצא בדבר קיומה של תשתית ראיות, נבחן גם על ידי בית המשפט המחוזי, ולאחר שהאזנתי לטיעונו של בא-כוח העורר וחזרתי ועיינתי בנימוקי ההחלטות, לא מצאתי כי ערכאות קמא נתפסו למסקנה שגויה. אדרבא, סבורני כי השילוב שבין שיחות הטלפון ממכשיר שככל הנראה היתה לעורר גישה אליו (054-7281281), עם עדותם של עדי ראיה לחלק מהאיומים (לדוגמה, ראו אישום 10), ולגרימת נזק (אישום 18), מבססים את טענת המשיבה כי עמדה בחובה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. אולם, לא רק בחובה זו עמדה המשיבה, אלא גם הוכיחה כי בעניינו של העורר מתקיימת חזקת מסוכנות לפי כל אחת משתי החלופות הראשונות של סעיף 21(א)(1) של חוק המעצרים.

עם זאת, גם בעבירות מן הסוג המיוחסות לעורר, ושחומרתן אינה שנויה במחלוקת, מצווה בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של העורר פחותה. אכן, אפשר שלאור העולה מכתב האישום, נמנה העורר על אלה ששום חלופה לא יהיה בה מענה למסוכנותו. אולם, עובדה היא כי מדובר בעורר שעד כה לא חטא בפלילים, וממילא גם לא התנסה בשהייה בתנאי כליאה. חרף עובדה אחרונה זו, אינני סבור כי יש לשחרר את העורר על אתר. אולם מאחר ומדובר במשפט אשר עתיד להיות ממושך, אני סבור כי נכון לבחון בכובד ראש את השאלה אם המעצר הוא תרופתו היחידה של העורר, ואם אין בנמצא חלופה אשר תענה על כל אותן סכנות עליהן הצביעה המשיבה כעילה למעצרו. משבדיקה זו לא נעשתה, שוב אין מנוס מהחזרת הדיון לבית משפט השלום, בפניו יוכל העורר להציע חלופות מעצר ראויות, ונראה לי כי טוב יעשה בית המשפט אם יסתייע לצורך החלטתו גם בתסקיר מעצר אותו יכין שירות המבחן.

בכפוף לאמור, הערר נדחה.