בש"פ 214/10 מוחמד שלאעטה נ. מדינת ישראל

העורר

נתן עינו בקטינה, ילידת שנת 1993, ובמהלך שנת 2009 פנה להוריה בבקשה לשאתה לאשה, אולם הקטינה דחתה אותו. בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי הוא התקשה להשלים עם סירובה של הקטינה, ומכאן ואילך שיגר לה מסרים מאיימים, והטריד אותה ואת משפחתה. לבסוף, נאלצה הקטינה לפנות לבית המשפט, ובחודש דצמבר 2009 ניתן צו, במעמד צד אחד, אשר אסר על העורר להטריד את הקטינה. נראה שהליך זה עורר את זעמו, והוא הגיב על כך בניסיונות לפגוע בבני משפחתה של הקטינה. נטען, כי בתאריך 7.11.09, בשעת צהרים, ירה המערער מאקדח בו החזיק יריות אחדות לעבר רכב בו נסע אחיה של הקטינה ועמו שלושה מחבריו. שעות ספורות לאחר מכן, בעת שהגיע אחיו של אחד מיושבי הרכב למערער כדי לנסות ליישב את הסכסוך, שלף המערער את האקדח, ירה באוויר, ואחר כך גם לעבר הרכב בו הגיע אותו אדם, וכתוצאה מכך אותרו ארבע פגיעות של קליעים ברכב זה.

בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של החזקה ונשיאת נשק שלא כדין, ירי באזור מגורים, חבלה בכוונה חמורה, חבלה במזיד ברכב והתנהגות פסולה במקום ציבורי. עם הגשתו של כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נעתר לה, ונגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנתי לטיעונו של בא-כוח העורר על-פה, לא מצאתי כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפל פגם. באשר לקיומן של ראיות לכאורה, כדרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, סבורני כי לדרישה זו ניתן מענה הולם בעדותם של עדי הראיה הרבים שזיהו את העורר כמי שירה לעברם, ואשר ציינו כי ירי זה לא היה רק באוויר אלא גם כוון לעברם, כפי שמלמדות הפגיעות באחד הרכבים. אין סיבה להניח בשלב זה כי לעדים אלה היה מניע להפליל את מי שלא חטא, ובמצב זה קמה נגד העורר עילת מעצר סטטוטורית. גם בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להמיר בשלב זה את מעצרו של העורר בחלופה אחרת, לא מצאתי פגם. אדרבא, לכאורה עניין לנו עם עורר שאינו מהסס לעשות שימוש בנשק חם כדי לכפות את רצונו על הזולת, אף שנהיר לו את מה שברור לכל, היינו, כי ירי באזור מגורים, ומקל וחומר כשהוא מכוון לעבר אדם, עלול להסתיים בפגיעות בגוף ואף בפגיעות בנפש.

בנסיבות אלו, ונוכח החשש להשפעה על עדים ופגיעה בהם, נראה כי המעצר הוא תרופתו היחידה של העורר בשלב זה של ההליכים, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.