בש"פ 2145/05 אחמד דבור נ. מדינת ישראל

העוררים שבפני, אחמד דבור ודאוד אלולו, העצורים מאז ה-22.11.04, הובאו לדין ביחד עם 23 נאשמים נוספים, ומיוחסות להם עבירות של סחר בסם מסוכן במסגרת ארגון פשע. בתאריך 2.2.05, בעת שנפתח הדיון בבקשת המשיבה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים, הצהירו מרבית הסנגורים כי טרם עיינו בחומר החקירה, ועל כן עתרו לדחייה שנעה בין חודש אחד לשלושה חודשים. שלושה מהסנגורים (בא-כוחם של העוררים ושניים נוספים) ביקשו לקיים את הדיון על אתר. את הבקשה הזו דחה בית המשפט באומרו:

"מותב זה, הוא היחיד ששומע בקשות למעצר עד תום ההליכים, על כל הבקשות הנוספות הנלוות, אין יכולת לשמוע תיק זה יותר מפעם אחת. אין יכולת לפצל את הדיונים באופן שבית המשפט ישמע תיק זה מספר פעמים, על פני מספר חודשים. בית המשפט, לאור המצב הקיים, העומס הקיים, ישמע תיק זה פעם אחת ברציפות ותינתן החלטה אחת בעניין המשיבים כולם".

נהירה לי המצוקה בה נתון בית משפט קמא, והיגיון רב יש ברצונו לקיים דיון מאוחד בעניינם של מספר כה רב של נאשמים. אולם, מנגד ניצבת זכותם של נאשמים העצורים זמן כה ממושך וטוענים לחפותם, כי עניינם יתברר במועד מוקדם ככל שניתן. יתירה מכך, זו גם אמירתו המשתמעת של המחוקק שבסעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, התיר לדחות דיון בשאלת המעצר, אולם לא מטעמי נוחיות של בית המשפט, אלא רק כדי לאפשר לנאשם או לסנגורו לעיין בחומר החקירה. בקשה כזו לא זו בלבד שלא היתה בפני בית משפט קמא, נהפוך הוא, הסנגור הוא זה שהאיץ בבית המשפט לקיים את הדיון בעניינים של שולחיו בהקדם.

לנוכח כל האמור, דין הערר להתקבל, ובית המשפט המחוזי מתבקש לקיים את הדיון בעניינם של העוררים שבפני לא יאוחר מיום ד' באדר ב' תשס"ה (15.3.2005), או בסמוך למועד זה.