בש"פ 2145/07 אסף שגדרי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.3.2007 לפיה התקבל ערר המשיבה והוחלט לבטל את החלטת השחרור של בית המשפט השלום מיום 1.3.2007. העורר נעצר עד תום ההליכים בעניינו.

בכתב האישום יוחסו לעורר ולשניים אחרים, אחד מהם קטין בן 15, והשני בגיר בן 21, 24 אישומים שעניינם קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים, היזק בזדון וגניבה. ב- 3 מהמקרים נגנב אף נשק. בית משפט השלום שיחרר את הקטין השותף בפרשה וכן את השותף השני והתביעה לא הגישה על כך ערר.

העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ולא על קיומה של עילת מעצר. ביום 8.2.2007 קבע בית משפט השלום כי הוא מקבל את טענת האפליה וכי בדומה לקביעת בית המשפט בעניינו של הבגיר הנוסף, גם בעניינו של העורר יש מקום לבחינת חלופות מעצר באמצעות שירות המבחן.

כאמור, בית המשפט המחוזי ביטל החלטת בית משפט השלום והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בבית המשפט המחוזי נקבע כי עברו של העורר מכביד יותר מזה של הבגיר השני. משנת 97 החל העורר לעבור עבירות ונשפט בגינן בבית משפט לנוער. החל משנת 2001 נשפט 3 פעמים בבית משפט השלום בגין עבירות של סחיטה בכוח ותיווך בסם, ובינואר 2006 נשפט בגין גניבה מרכב ונדון לקנס וכן ל-7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים על עבירות כנגד הרכוש.

בית המשפט קבע כי העובדה שלחובת העורר עבר פלילי, 8 חודשים לפני תחילת מסכת עבירות הרכוש, מצביעה על כך כי התנאי אינו מרתיע אותו וכי הוא מסכן את שלום הציבור ורכושו בביצוע העבירות החוזרות ונשנות. לפיכך קבע בית המשפט כי מעצר העורר אינו מהווה אפליה לעומת שני שותפיו וזאת בשל עברו הפלילי.

עיקר טענותיו של העורר בערר שלפניי מופנות כנגד אפלייתו על רקע שחרורם של שני שותפיו ובשאלה האם בנסיבות העניין ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות שחרורו לחלופת מעצר. בעררו טוען העורר כי נגדו ונגד השניים האחרים הוגשו כתבי אישום זהים. בנוסף נטען כי עיון בראיות מראה כי מי שהגה את רעיון הקשר הפלילי ומי שהדיח את העורר והקטין לביצוע העבירה היה הבגיר הנוסף. לעניין החשיבות בעיקרון השוויון בפני החוק והצורך לתקן האפליה מפנה העורר לב"ש 1/87 דננאשוולילי נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 281 (1987) ולפסקי דין אחרים.

התסקיר שנערך בעניינו של העורר פסל את חלופת המעצר הראשונה שהוצעה- אביו של העורר. אף על פי כן נטען כי עיון בתסקיר מלמד כי שירות המבחן המליץ לשחרר העורר לבית אימו בישוב בת-חפר. לדעת שירות המבחן יש בחלופה בבית האם בכדי להפחית את רמת הסיכון להישנות העבירות.

עיינתי בהודעת הערר על נספחיה, בפסיקה שהוגשה לי ובחומר נוסף שהוגש בדיון. הצדדים ניסו, זה בזה וזה בזה להשוות בין חלקו של העורר לחלקו של הבגיר הנוסף במעשים נשוא האישום. נראה כי לעניין זה אין ביניהם הבחנה של ממש. ואולם, ישנן הבחנות אחרות המצדיקות את השוני: ראשית, הפרשי הגיל והעבר הפלילי. הקטין הוא בן 15 ונעדר לחלוטין עבר פלילי; הבגיר הנוסף הוא בן 21 ויש לו עבירה אחת של איומים. העורר לעומתו הוא בן 25 ויש לו 7 הרשעות קודמות מכבידות, וכפי שציין בית המשפט המחוזי בינואר 2006 הוטל עליו מאסר על תנאי של 7 חודשים אותו הפר העורר, לכאורה, פעמים רבות בעבירות נשוא האישום.

לא אכחד שספק בעיני אם היה מקום לשחרורו של הבגיר הנוסף נוכח שלל העבירות המשותפות לשניים. ואולם, ישנן הבחנות בין השניים, הבחנות המצדיקות את השוני בתוצאה.

אני דוחה את הערר.